מחווה למאייר גדול – יז'י שאלמון

…ובהזדמנות זו, געגועים לשמעון צבר, דודו גבע ואבנר כץ…

 

השבוע מלאה שנה למותו של האיש הזה:

זהו יז'י שאלָמון (2022-1935).

בעיניי – וזה לא מחייב אתכם – הוא המאייר החשוב ביותר של ימינו, היורש הטבעי של גדולי ההומור החזותי, סול סטיינברג ואנדרה פרנסואה.

עד היום טרם העליתי רשומה עליו, כי קיוויתי לפגוש אותו דרך חבר משותף, יז'י סליבה, שהיה תלמידו של שאלמון. אבל לצערי, בגלל שהיה חולה כמה שנים זה לא קרה, ובינתיים הוא הלך לעולמו.

אז כמה פרטים ביוגרפיים:

הוא נולד בפראג בשנת 1935. כילד הוא חווה את כיבוש פראג על ידי הנאצים, והוא זוכר איך ראה את חבריו היהודים מגורשים. הוא למד אמנות גם באקדמיה לאמנויות יפות בפראג ובין השנים 1959-1957 באוניברסיטה לגרפיקה ולאמנויות הספר בלייפציג.

בין השנים 2003-1990 עמד בראש המחלקה לאיור ועיצוב גרפי באוניברסיטה לאמנות שימושית בפראג.

וכעת אני מנסה להסביר למה כיניתי אותו "המאייר החשוב של התקופה". וכשאני כותב את זה אני עדיין מתלבט האם התואר הזה (בעיניים שלי כמובן) מגיע לו או למאייר ענק אחר, היינץ אדלמן, שכולם מכירים בעיקר כמי שעומד מאחורי יצירת המופת צוללת צהובה.

הנה אדלמן:

והנה עבודה אחת שלו:

קשה להסביר גדולה או כישרון נדיר, אבל פרט לכישרון יוצא דופן שבו חונן שאלמון, יש עוד שני יסודות ביצירה שלו שהופכים אותו לפורץ דרך (בעיניי, חשוב לזכור…).

האיור, עוד מימיו של ויליאם מוריס ודומיו, נלמד במוסדות רבים במחלקות לעיצוב גרפי (זה המצב במוסדות בארץ למשל), אבל אם יש מאייר שהעיצוב הגרפי הוא חלק חשוב באיורים שלו אולי יותר מכל מאייר בן זמננו זה יז'י שאלמון.

והיסוד השני, שגם אותו שאלמון הביא לשיאים שאין כמוהם, הוא יסוד שאני מרבה לכתוב עליו – גיוון.

בהמשך אביא כאן דוגמאות לרוחב היריעה של היצירה שלו, גם בפרשנות, גם בטכניקה וגם בסגנון.

בדומה להיינץ אדלמן, שעיקר תהילתו והצלחתו המסחרית היה צוללת צהובה, גם לשאלמון יש צד פופולארי שהביא לו הצלחה מסחרית גדולה.

את ההצלחה הזאת מסמל הכלב הזה:

זה הכלב מקסיפאס פיק, אחד מגיבורי ספרי הילדים האהובים ביותר בצ'כיה.

כמו כל כלב, מקסיפאס פיק התחיל בתור גור קטן, חמוד ומתוק, אבל הוא הפך לכלב ענק שהיה אימת השכונה.

אם כי בתוכו הוא נשאר אדיב וחכם (ככה הוא מתואר בגב הספרים).

בפרויקט הזה שאלמון שיתף פעולה עם רודולף צ'שורה (Rudolf Čechura), שכתב את הטקסטים.

מה לא עשו מהכלב הזה – ספרים, סרטים והצגות – ואני רואה באיורים תעודת כבוד לילדים הצ'כים,

למרות שאפשר לראות שכאשר שאלמון מאייר לילדים הוא מנמיך את רמת ההומור והעיוות הגרפי, כמו למשל באיור הזה:

לי הוא מזכיר עבודות של אבנר כץ בתקופה מסוימת.

קשה למצוא בספרי ילדים בעולם ספרים שהצליחו בזכות ההומור החזותי המתוחכם, כמו זה שיש בספרי הילדים של שאלמון:

אפילו בספרי הפעוטות, כמו בספר הקרטון הזה, יש אצלו סגנוּן בלתי מתפשר:

זהו ספר מתקפל שנראה ככה:

הסגנון בלתי מתפשר ובוודאי בלתי מתיילד, שגורם לי לחשוב בגעגוע על טוסברהינדי הגיבור של שמעון צבר:

ועל איורים לילדים של דודו גבע:

גם הבחירה של שאלמון בספרים למבוגרים שהחליט לאייר מרתקת אותי. אומנם הספר בתרגום לצ'כית המצליח ביותר שאייר הוא ההוביט, שלא נמצא בראש רשימת הספרים שאני אוהב.

…אבל שימו לב לרשימה הבאה:

טריסטראם שנדי של סטרן.

מועדון הפיקוויקים של צ'רלס דיקנס.

הנמר של טרייסי של ויליאם סארויאן.

ואריה בחורף.

התבוננו היטב באיורים שהבאתי כאן ותראו את החיבור המופלא בין סגנוּן איורי לעולם העיצוב הגרפי, שאפשר להסביר אותו בכך שרוב הקומפוזיציות שלו לא לקוחות מעולם האמנות אלא מעולם העיצוב הגרפי, והן מה שנקרא ליי-אאוט (Lay out).

כמעצב יצר שאלמון המון כרזות, גם לסרטים והצגות וגם פוסטרים למכירה בנושאים שהוא אוהב מתחום הספרות.

התמונות שלהלן הן הוכחה לגיוון הנפלא שעליו דיברתי, גיוון שהוא חלק מהגדולה של שאלמון בעיניי: