נשים בעיר הגברים

אם לשפוט לפי האנדרטאות בחוצות לונדון, אז כנראה שזאת עיר של גברים. בין מאות הפסלים והאנדרטאות בחוצות העיר תמצאו בקושי 15 נשים. אמנם המספר הזה לא כולל מלכות. להן יש פריבילגיה מיוחדת להיות מוצבות בפרהסיה.

הרשומה הזאת תעסוק בנשים שלונדון ופרנסיה ראו לנכון לתת להן כבוד בצורת פסל, אנדרטה או לוח זיכרון. חלק מהן מוכרות לכל, אבל כמה מהן די עלומות.

אפתח באנדרטה החדשה ביותר שהוצבה בלב לונדון, במקום שבו נפגשים הרחובות Crabourn ו – Great Newport, והאישה היא אגתה כריסטי.

הנכד שלה, מתיו פריצ'ארד, ביחד עם מפיק ההצגה "מלכודת העכברים", שמוצגת כבר יותר מ-70 שנה כמה מטרים משם, הם שיזמו את הקמת האנדרטה המקורית הזאת שעוצבה בצורת ספר.

מי שביצע אותה הוא הפסל בן טוויסטון דייוויס, פסל צעיר יחסית (נולד ב-1971).

אגתה כריסטי בחרה להיקבר בבית הקברות של כנסיית סנט מרי בצ'ולסי.

מכאן לאנדרטה שעומדת ממש ליד כיכר טרפלגר ומיליונים חולפים לידה בלי לדעת מי היא:

זוהי אידית קאוול שבמציאות נראתה ככה:

קאוול הייתה אחות בשירות הצלב האדום ובמלחמת העולם הראשונה היא טיפלה בחיילים פצועים בבריסל. הגרמנים דנו אותה למוות באשמת בגידה והיא הוצאה להורג בשנת 1915 על ידי כיתת יורים. קאוול הפכה מיד לגיבורה לאומית. כשנרצחה הייתה בת 49.

צייר אמריקאי בשם ג'ורג' וסלי בלווז צייר את הציור הזה שנקרא הרצח של קאוול:

בלווז עצמו היה דמות מעניינת, ואולי בהזדמנות אקדיש לו רשומה. אוהבי האמנות והאגרוף מכירים בעיקר את הציור הזה שלו, דמפסי נגד פריפו:

מתחת לפסל של קאוול חרוט המשפט הזה שאמרה:

"פטריוטיות אינה מספיקה. אסור שתהיה לי שנאה או מרירות כלפי אף אחד".

בחצר הקטנה שבכניסה לכנסיית סנט דנסטן אין דה וסט אשר ברחוב פליט, נמצא הפסל שנחשב לפסל החוצות העתיק ביותר בלונדון:

זהו פסלה של המלכה אליזבת הראשונה, שנעשה כך טוענים עוד בחייה, ומתישהו הועבר לכאן. כך נראות פניה של המלכה בפסל:

ולשם השוואה הנה ארבעה ציורים של אליזבת שנעשו בחייה:

קשה למצוא דמיון כלשהו.

ליד ארמון וסטמינסטר (בניין הפרלמנט), בכניסה לגן הקטן, "ויקטוריה טאוור גרדן", עומדת אמלין פאנקהרסט:

:

הנה קטע מתוך הספר הולך איתך בלונדון:

קשה לזהות באישה האלגנטית הזאת את מי שזרקה בפראות אבנים על דאונינג 10, ומי שבעטה ונשכה תוך כדי צעקות שוטרים שניסו לאסור אותה ליד ארמון באקינגהאם.

הפסל הוא ארתור ג'ורג' ווקר. עוד אזכיר אותו כשאספר בהמשך על הפסלים של פלורנס נייטינגייל ושל נל גווין.

וכעת לאחד הפסלים המרגשים בלונדון. הוא נמצא בכיכר "לינקולן אין פילדס", ממש ליד המוזיאון הנפלא של סר ג'ון סואן.

זהו מונומנט לזכרה של מרגרט אתל מקדונלד, שהייתה אשתו של רמזי מקדונלד, ראש הממשלה הראשון מטעם מפלגת הלייבור. את זה שהיא הייתה אשתו של ראש הממשלה אנחנו יודעים. אבל מרגרט מתה לפני שהוא נעשה ראש ממשלה.

מרגרט הייתה סוציאליסטית ופעילה פוליטית. היא גם הייתה סופרז'יסטית. אבל בניגוד לגברת פאנקהארסט מהפסל הקודם, מקדונלד לא דגלה בפעולות אלימות. לה עצמה היו שישה ילדים. מספר קטן במעט ממספר הילדים המלאכיים שתראו בפסל. בגב האנדרטה כתוב: "הביאה שמחה לאלה שאיתם ובשבילם היא חיה".

ומפעילה חברתית לשחקנית פעילה – שרה סידונס.

למרות שבתחילת הקריירה שלה היא פוטרה מהדרורי ליין, סידונס, ילידת ויילס, הפכה לידוענית ענקית. היא צוירה על ידי כל הציירים החשובים של תקופתה, ביניהם ריינולדס:

וגיינסבורו:

יותר ממאה שנה אחרי מותה, שמה ניתן לקטר הרכבת שבו נסעה. ואם אתם לא זוכרים, הסרט המצוין זוכה האוסקר הכול אודות חווה, שביים ג'וזף מנקביץ בשנת 1950, מבוסס באופן כללי על דמותה. גם הספרון דיוקנה של שחקנית מאת אנדרה מורואה, שיצא בעברית בהוצאת ספרי כיס "עופר", הוא סיפור חייה, וזאת הזדמנות להמליץ על הספר הזה. כשמתה סידונס בגיל 75 בשנת 1831, היא נקברה בבית הקברות של סנט מרי בפדינגטון גרין, ושם עומד הפסל הזה:

הפסל, לאון ז'וזף שאבאליו היה צרפתי שעבד זמן מה באנגליה, בחר לעצב אותה בדמות המוזה הטרגית, פחות או יותר לפי הציור של ריינולדס. כשהנרי אירווינג הסיר את הלוט מעל הפסל, הוא ציין שזהו הפסל היחידי בלונדון של איש תיאטרון מלבד פסלו של שייקספיר. היום יש בלונדון מאחורי הנשיונל פורטרט גלרי גם פסל של הנרי אירווינג.

ומסידונס לאלן טרי, גם היא שחקנית ואהובת הקהל. ופרט לקהל הייתה טרי אהובה כמעט על כל הידוענים של התקופה. כאן היא בציור הנפלא של מי שהיה בעלה למשך שנה וחצי:

אגב, רק אחרי שכתבתי ופרסמתי את הרשומה על ווטס הביא לי חברי אבי לבנת את הספר הזה:

זהו מחזה קצר של וירג'יניה וולף, שמתורגם ומוער להפליא על ידי יהודה ויזן, שבו היא מספרת באופן חופשי לחלוטין את סיפור הפרידה של טרי מווטס.

בלונדון אין פסל של אלן טרי, אבל בנשיונל פורטרט גלרי תוכלו להתענג על הציור של ווטס, ואם תיכנסו לכנסיית סנט פול בקובנט גרדן, תוכלו לראות את כד האפר שלה:

מבין הפסלים הרבים שנעשו על פי דמותה הנה שני פסלים של טרי. כאן היא צעירה:

אני אוהב במיוחד את הפסל המצוין של מרגרט וינסר שפיסלה את אלן טרי בת ה-80:

בניגוד לשרה סידונס, שהיו לה גם אויבים רבים, טרי נחשבה לדמות אהובה, אינטיליגנטית ובעלת הומור מצוין. אוסקר ויילד, שלא החמיץ אף הזדמנות להחמיא לה, כתב לה: "אולי יום אחד אהיה בר מזל ואכתוב משהו ראוי למשחק שלך". זה היה הדדי וגם טרי העריצה אותו ואמרה: "שני האנשים הכי מדהימים שפגשתי בחיי היו אוסקר ויילד וג'יימס וילסר".

ואם אתם רוצים לדעת עוד מה הם אמרו זה על זה חפשו כאן.

כמעט לכל סופר אנגלי היה קשר ללונדון, ולרבים מהם יש אתרים מסומנים כדי שנזכור אותם. באופן די מפתיע לאחיות ברונטה כמעט שאין זכר בלונדון. בעולם הספרות הבריטית המלא בסיפורים יוצאי דופן, האחיות ברונטה הן מיוחדות – שלוש נשים שכותבות ועוד כותבות לא רע!…

הן גרו ביורקשייר הרחוקה ולא הראו עניין בלונדון. היחידה שהייתה מגיעה לפעמים ללונדון הייתה שרלוט. המו"ל שלה, Smith Elder & Co. ישב ברח' קורנהיל 65 (היום 32) בסיטי של לונדון, אזור חביב עלי במיוחד. היום יש על הבית הזה תבליט שבו רואים את שרלוט ואחותה אן פוגשות את הסופר ויליאם מייקפיס תאקרי:

הנה מה שאמרה וירג'יניה וולף על שרלוט ברונטה:

"היא לא מנסה לפתור את הבעיות של חיי האדם. היא אפילו לא מודעת שקיימות בעיות כאלה. כל הכוח שלה, והוא חזק מאוד בגלל שהיא מגבילה אותו מאוד, מתמקד בהכרזה "אני אוהבת, אני שונאת, אני סובלת".

לעומת הברונטיות, וירג'יניה וולף הייתה לונדונית מובהקת, ובמקומות רבים בעיר יש הדים לנוכחותה. בכיכר טאוויסטוק, קרוב למקום מגוריה בבלומסברי, עומד הפסל הזה:

אגב, הכיכר הזאת ראויה לביקור.

באחת הפינות של הכיכר יש פסל של אישה נוספת, שמחזיקה ספר במבט רציני. זוהי דיים לואיזה אולדריץ' בלייק:

אולדריץ' בלייק הייתה רופאה מנתחת והייתה פעילה מאוד במלחמת העולם הראשונה.

את וירג'יניה וולף תוכלו בקרוב למצוא גם על ספסל בריצ'מונד.

קרוב למקום שבו הייתה הוצאת הספרים שלה.

הפרויקט הזה עומד כעת למבחן הציבור, ואפשר וראוי גם לתרום לו.

ולעוד מלכה, הפעם המלכה אן. כאן היא בציור של גודפרי קנלר:

הנה מה שכתבתי עליה בספר הולך איתך בלונדון:

הפסל הידוע שלה עומד באחד המקומות הכי מתוירים בלונדון, לפני קתדרלת סנט פול בסיטי.

רק על הפסל הזה אפשר לכתוב רשימה ארוכה ומפורטת, ומי שיחפש עליו ברשת ימצא פרטים רבים. הסיבה שהוא עומד כאן היא התזמון.

בניית המבנה החדש של סנט פול הסתיימה בזמן מלכותה של המלכה אן בשנת 1711, והפסל שאותו עשה פרנסיס בירד הוא חלק מהתכנון של האתר כולו. קרוב לשישים שנה מאוחר יותר התקיף מלח משוגע את הפסל ושבר חלקים ממנו.

מה שאתם רואים כאן זה העתק שעשה ריצ'ארד בלט ב-1886, די דומה למקור.

אגב, המקור על שבריו נמצא בבית ספר בהייסטינגס. והמלח סיים את חייו בבית משוגעים.

בימיה של המלכה ויקטוריה כבר הבינו שהפסל הזה הוא מטרד לתחבורה ורצו לפרק אותו, אבל ויקטוריה אמרה: "בשום אופן לא, היום אתם מסלקים את אן ומחר תסלקו אותי…"

יש בלונדון עוד פסל קטן וצנוע של המלכה אן ברחוב Anne’s Gate.

הצורה והמקום שהציבו את הפסל הזה אין דומה להם בלונדון (בדיוק בזמן שאני כותב את הרשומה הזאת הגיע לארץ הסרט המועדפת, על חייה של המלכה אן).

ומהמלכה – לאחת הנשים העשירות ביותר באנגליה בזמנה – הברונית אנג'לה בורדט קוטס.

הפסל הזה שלה נמצא באחד המקומות היפים והמפתיעים בעיר, שמבורכת ממילא במקומות יפים ומפתיעים:

זוהי חצר שקטה שנקראת הולי וילאג' בהייגייט, בפינת הרחובות Chester St ו-Swains Lane, ובה קוטג'ים ויקטוריאניים מקסימים. היום הם בבעלותם של דיירים אמידים אבל בתקופתה של בורדט קוטס הם היו מעונות לעובדים שעבדו אצלה. אם לא הייתם שם, גשו לשם בביקור הבא שלכם בלונדון.

הברונית בורדט קוטס (1814–1906), שכונתה "היורשת העשירה", ירשה מסבה הון עצום וידעה להשתמש בו בנדיבות. יחד עם צ'רלס דיקנס היא ייסדה את המוסד לגמילה מזנות. היא עזרה לדמויות כמו פלורנס נייטינגייל – שמיד נגיע אליה – ולליווינגסטון, ואם אתם (וכמובן אתה, יוסי ידידי) מחפשים עוד סיבה לאהוב אותה, דעו שהיא תמכה בסכומים עצומים בחברה למניעת אכזריות כלפי בעלי חיים, ובעצמה הייתה נשיאת "אגודת העיזים" הבריטית.

כשהיתה בת 67 נישאה הברונית לוויליאם אשמיד, המזכיר שלה, שהיה בן 29. הזיווג לא היה מוצלח, אבל היא כנראה לא ראתה בעיה בהפרש הגילים. היה אפשר ללמוד זאת מכך שכאשר הייתה בת 33 הציעה נישואין לדוכס מוולינגטון, שהיה אז רק בן 78 (הוא דחה באדיבות את ההצעה אבל הם נשארו חברים טובים).

ובאופן טבעי אנחנו מגיעים לפסלה של אחת הדמויות הנערצות על האנגלים, פלורנס נייטינגייל.

הפסל הוא חלק מהמצבה הראוותנית למלחמת קרים ב"לואר ריג'נט סטריט".

פלורנס נייטינגייל, שנולדה בפירנצה ומכאן שמה, מונצחת היטב בלונדון. יש גם מוזיאון על שמה ששווה ביקור.

מתחת לפסל שלה באנדרטת קרים יש תבליטים המסמלים את פעילותה. מתישהו אקדיש רשומה לסוגי התבליטים השונים באנדרטאות הלונדוניות.

אין טעם לכתוב כאן על האישה ששמה הוא שם נרדף לאחיות רפואיות. רק אציין למי ששכח, שבנערותה למדה מתמטיקה ומאוחר יותר השתמשה בידע שלה בסטטיסטיקה לשיפור הטיפול בחולים ופצועים.

את הפסל שלה הכין ג'ורג' ווקר, אותו הפסל שפיסל את אמילין פאנקהרסט, והוא גם זה שפיסל את האישה שמסיימת את הרשומה – נל גווין.

מי שמכיר את הציורים הרבים שלה מכיר גם את החזה החשוף שלה כפי שצייר פיטר ללי.

מקומה של נל (אלינור) גווין (1650-1687) בהיסטוריה האנגלית מעניין מאוד את מי שרוצה להבין את האופי האנגלי, בעיקר בתקופת הרסטורציה.

סמואל פיפס (רשומה עליו בקרוב) כינה אותה "נל היפה והשנונה" והעתק הציור שלה בחזה חשוף היה מוצב על שולחן העבודה שלו. היא נודעה כפילגש הידועה ביותר מבין כל הפילגשים של צ'רלס ה-2. האנגלים, ובעיקר מי שמאסו בחיים הפוריטנים של שלטון קרומוול, ראו בחזרתו של צ'רלס ה-2 התחלה של חיים טובים שגבלו גם בהוללות, במתירנות מינית, בשתייה, בהימורים וכד'. ומי שהרגיש כך ראה ב"נל היפה והשנונה" סמל לימים האלה. מבחינת אוהביה היא נחשבת "סינדרלה", וכמעט כל הפרטים על חייה, לפני שנכנסה למיטתו של המלך, נחשבים לאגדה.

לפי הסיפורים היא מכרה דגים בשוק והייתה משרתת בבית זונות ומכרה תפוזים בתיאטרון עד שהפכה לשחקנית. עד היום היא נחשבת שחקנית, בעיקר מפני שהייתה אחת הנשים הראשונות ששיחקו בתיאטרון, שכידוע עד מלחמת האזרחים לא היו בו נשים ואת תפקידי הנשים שיחקו גברים.

הנה מה שכתבתי על נל גווין במהדורה הראשונה של הולך איתך בלונדון:

בשנת 1937 נבנה ב-Sloan Avenue אשר בצ'לסי בית דירות ענק בן 10 קומות ו-437 דירות שנושא את שמה. מעל הכניסה מתנוסס הפסל שלה, כשלרגליה כלב הספניאל של המלך. זהו הפסל היחיד בלונדון של פילגש מלכותית.

ואסיים בהמלצה על הפאב שקרוי על שמה בסמטה קטנה -Bull Inn Court, סמטה שיוצאת מהסטרנד. זהו אחד הפאבים הקטנים והיפים ביותר במרכז לונדון, ואם לא צפוף שם (וזה לא קורה הרבה), מאוד מומלץ להיכנס אליו.