לצייר תפילות

האיור הראשון שארנסט שפארד אייר לא.א. מילן היה זה:

זה היה לשיר הראשון שמילן כתב לילדים, והוא הקדיש אותו לאשתו. לימים הוא היה השיר האחרון בספר פעוטים היינו.

הנה שני הבתים הראשונים, בתרגומו של יעקב אורלנד:

והמקור:

אנחנו היהודים (העם הנבחר), עשינו סדר בעניין הזה שנקרא תפילות ולא הנחנו לפרט להחליט או להיות יצירתי בעניין; ולכן כמעט שלא תזכו לראות ילד יהודי בפוזה שבה שפארד צייר פה את הילד.

לעומת זאת אצל הגויים, להלן הנוצרים, התפילה היא השיחה שהמאמין משוחח עם אלוהיו.

אוסקר ויילד אמר שאסור לאלוהים לענות לתפילה "כי אז זאת כבר לא תפילה אלא התכתבות".

לי זה תמיד מזכיר את מה שנקרא Email. כשרק התחלתי להשתמש בזה אמרו לי תומר ואורי בניי: "Email זה לא כמו מכתב, ל-Email לא חייבים לענות…"

אני מאוד אוהב את הסיפור על הילד שנהג להתפלל בכל פעם שרצה משהו ואז הגיע למסקנה ש"במקום להתפלל לאלוהים שייתן לי אופניים – מה שלא עלה יפה – הבנתי שאני יכול פשוט לגנוב אופניים ואז להתפלל לאלוהים שיסלח לי".

וכעת לשני ספרי תפילות ולשני מאיירים.

הראשון הוא ספר שאייר מרווין פיק.

לאחרונה פרסמתי רשומה שעסקה בסיפורים שמרווין פיק צייר וסיפר לילדים שלו.

אני מנצל כל הזדמנות לספר על האיש הזה, הסופר והמאייר, שחובבי המדע הבדיוני אוהבים בגלל הספר הזה:

אוהבי דיקנס אוהבים את פיק בזכות הדמויות שאייר לכתבי דיקנס, למשל:

העליתי גם רשומה על האיורים של מרווין פיק לספר בית קדרות של דיקנס (איורים שלא הודפסו).

ומי שמתעניין באיור מכיר את האיורים הנפלאים שלו לאי המטמון למשל, שלדעתי הם משיאי האיור במאה ה-20:

הפעם אני מדבר על ספרון קטן שהגיע לידי לאחרונה, תפילות וברכות:

זהו ספרון שאסף (וגם קצת כתב) עיתונאי ומשורר בשם אלן מ. לאנג. בספר הזה אסף לאנג כל מיני תפילות וביקש ממרווין פיק לאייר אותן.

הנה כמה מהתפילות והאיורים שבספר הזה.

התפילה הראשונה מיוחסת לג'ונתן סוויפט, האיש שכתב את מסעי גוליבר:

על הארנבים שהענקת לנו, צעירים וזקנים,

ארנבים קרים, ארנבים חמים,

ארנבים רכים וארנבים קשים,

אנו מודים לך אלוהים. אכלנו די.

(באנגלית זה מתחרז כמובן).

וכך מצייר פיק את הכומר סוויפט בתפילה:

התפילה השנייה היא מתוך האקלברי פין של מארק טוויין:

אחר כך מיס ווטסון היא הכניסה אותי לקיטון והתפללה, אבל שום דבר לא יצא מזה. היא אמרה לי שאתפלל בכל יום, ואקבל כל דבר שאבקש. אבל זה לא היה ככה. אני ניסיתי. פעם אחת קיבלתי חכה, אבל בלי קרסים. היא לא הייתה שווה לי בלי קרסים. שלוש או ארבע פעמים ניסיתי לקבל את הקרסים, אבל משום מה לא הצלחתי. עבר זמן ויום אחד ביקשתי את מיס ווטסון שתנסה בשבילי, אבל היא אמרה שאני טיפש. אף פעם היא לא הסבירה לי למה, ולא הצלחתי להבין בשום אופן.

הבאתי כאן בשינויים קלים את תרגומו של אהרן אמיר לקטע שלאינג בחר.

לאינג, עורך הספר, לא מציין את המקור, ואני מניח שמרווין פיק לא ידע שזה האקלברי פין. אני מסיק זאת לפי הילד שצייר. זה ממש לא האקלברי פין:

הקטע הבא הוא לא ממש תפילה אלא כתובת על קבר שנמצאה בקתדרלה של אלגין:

כאן אני שוכב, מרטין אלגינברוד.

רחם על נשמתי, אלוהים,

כמו שהייתי מרחם על נשמתך, אלוהים,

אם אתה היית מרטין אלגינברוד.

והנה האיור של פיק:

התפילה הבאה היא של דייג:

תן לי, אלוהים, לתפוס דג

כל כך ענק, עד שאפילו אני,

כשאשוויץ אחר כך,

לא אצטרך לשקר.

בהומור היהודי, הרעיון הזה מופיע הרבה. בדרך כלל מדובר בפוליטיקאי שמתפלל לאלוהים כדי שישנה את המציאות כדי שהוא, הפוליטיקאי, לא יצא שקרן.

הנה האיור לתפילת הדייג:

לתפילה הבאה אין אמנם איור, אבל אני מביא אותה כדי להראות שגזענות כלפי צוענים מקובלת לא פחות מאנטישמיות. הנה התפילה של מודוראן הצוענייה:

ובתרגום די חופשי:

אלוהים קטן ומתוק שלי, בחייך, תן לי כל מה שאני מבקשת, כי אתה יפה, גדול וכל-יכול.

אם תאפשר ותעזור לי לגנוב לחם, ברנדי ותרנגולת, אווז, חזיר או סוס, אדליק לכבודך נר גדול.

אם אגנוב והאדונים יכנסו לאוהל שלי לחפש את מה שגנבתי ולא ימצאו כלום – אדליק לכבודך שני נרות.

אם השוטרים יכנסו לאוהל שלי, יחפשו ולא ימצאו כלום ויעזבו אותי לנפשי – אדליק לכבודך שלוש נרות.

כי אתה האלוהים המתוק, הקטן הנשמה שלי.

בספר כתוב שזה נלקח מ – The Rumanian (שבתרגום זה "הצועני"). השם "מודוראן" הוא שם גנרי לצועני, ואני החלטתי לתרגם את זה ללשון נקבה.

האם מי שמצטט גזעני גם הוא גזעני? לתפילת הצועני אין איור בספר.

התפילה הבאה היא שיר קצר של רוברט ברנס:

בעברית זה משהו כזה:

יש כאלה שיש להם בשר ולא יכולים לאכול אותו,

וכאלה שרוצים ואין להם.

אבל לנו יש בשר ואנחנו יכולים לאכול אותו,

אז אנחנו אומרים תודה לאלוהים.

והנה האיור הנפלא של פיק, שמזכיר לנו מאיזה מוצא היה ברנס:

והנה הילדה שאומרת:

שטן יקר!

בבקשה, בוא מהר וקח את האומנת שלי, אבל מהר! בבקשה!!!

ועוד תפילה מסוג דומה, מלאה בטוב לב, והפעם אישה שכותבת לדיקן אינגה:

אני מתפללת למותך. בשני מקרים אחרים כבר נחלתי הצלחה!

ובאיור האחרון בספר נראית המלכה ויקטוריה:

ואליה מצורף הטקסט הבא:

כומר פרסביטריאני אחד נקרא לערוך תפילה בכנסייה של קאראתי בסקוטלנד, לא רחוק מהארמון המלכותי בבלמורל.

הוא כל כך התרגש כשהתברר לו שהמלכה ויקטוריה נוכחת, עד שפרץ בתפילה:

"הבטח לנו שככל שתזדקן היא תהפוך לאדם חדש, ושבגלל כל הסיבות הצודקות היא תצעד לפני נתיניה כמו תיש על ההרים".

מדי פעם אני כותב כאן בבלוג על הדרך שבה מאיירים מציירים ידיים. פרט לפרצוף, הידיים הן שמעניקות לדמויות את האופי ואת ההבעה שהמאייר מבקש לתת להן.

יש מאיירים שמעדיפים מסיבות שונות להצניע את הידיים, ויש אחרים כמו יוזף לאדה, שמניחים לידיים להוביל את הסיטואציה. כך גם פיק באיור הזה למשל:

או אפילו בזה:

הנה לפניכם אוסף ידיים אופייניות מהספר תפילות וברכות:

וכעת לספר הזה:

הפעם מדובר במאייר ובמעצב קנדי מבריק בן זמננו, ושמו כריסטיאן נורתאיסט (Christian Northeast).  הבחור שממאן לספר על עצמו ברשת הוא מאייר פעיל מאוד, והאיורים שלו הם קולאז'ים מצוינים ועתירי דמיון.

הנה כמה איורים שלו לא מתוך הספר הזה:

הבחור הזה מצא כל מיני תפילות באינטרנט:

והוסיף להם איורים.

הנה כמה מהם, בצירוף תרגום התפילות של ענת פוקס, האסיסטנטית שלי:

^בבקשה, תתפללו שהגוף שלי יחלים מכל המחלות שיש לו לפני שהוא מת.

^בבקשה תתפללו שנוכל למצוא את ה"גיים בוי" של הבת שלי. אשתי ואני איבדנו אותו. בהתחלה היא הייתה מאוד סבלנית, אבל עכשיו היא מאוד עצובה.

בבקשה תתפללו שאלוהים ייצר מצבים רבים שיביאו אותנו להיות קרובים זה לזה:

^ביקשתי מכמה בנות לצאת איתי בוולנטיינס דיי והן אמרו לא. אני מתפלל שאלוהים יעשה ככה שאוכל לצאת עם בת, אפילו בתור ידידה, זה לא חייב להיות "דייט".

^בבקשה תתפללו שישו יעסיק אותי במלאכות שונות, כך שאוכל להפסיק לחשוב מחשבות חטא.

^בבקשה תתפללו שמי שהורס את המכונית של הבן שלי בביה"ס ייחשף. הוא עבד קשה כדי לקנות מכונית ומישהו בביה"ס בועט בה ומרסק אותה.

^אני מבקש מאלוהים שיסלח לי על חטא מיני שאני ממשיך לעשות לעצמי ואחרי זה אני ממש מצטער ומרגיש מאוד אשם. איך יוצאים מזה?

ואסיים במשפט שאבנר כץ אמר פעם:

"אלוהים, אתה כל כך גדול שאפילו אני, שאני די קטן, רואה אותך".