זאת בעצם רשומת המשך לרשומה אנגליה בעיני זרים. אבל הפעם, כמי שמכור לשוטטות בלונדון, בחרתי להקדיש אותה לשני משוטטים מיוחדים. שניהם בערך בני אותו גיל ונולדו בתחילת המאה ה-20.
האחד הוא סיני בשם צ'יאַנג יִִי:
והשני הוא דֶני ושמו אֶבֶּה סָאדוֹלִין:
שניהם היו אמנים וכותבים, ושניהם בילו זמן רב בלונדון.
הספר של צ'יאנג יי נקרא המטייל השקט בלונדון:
זה הספר השני של יי בסדרת "המטייל השקט", סדרה שבזמנו הייתה פופולרית מאוד. הספר הראשון היה המטייל השקט באזור האגמים.
אחרי לונדון הוא כתב ספר מעניין המטייל השקט בימי המלחמה – ספר על אנגליה במלחמת העולם השנייה:
ואחריו עוד תשעה ספרים, ביניהם על ניו יורק, פריז, סן פרנסיסקו ויפן.
צ'יאנג יי, שהיה גם סופר, משורר וצייר, שילב בספר שלו שירים שכתב בסינית ותרגם אותם לאנגלית, וגם ציורים בצבעי מים.
ספרי "המשוטט השקט" נכתבו מנקודת מבט סינית, ואותי זה עניין במיוחד, שכן את הספרים שלי על לונדון כתבתי במודע מנקודת מבטו של ישראלי.
אבל לצ'יאנג יי היה יתרון עלי בכך שבזמנו נקודת המבט הסינית סקרנה את האירופאים ולכן הספרים שלו ראו אור באנגלית ובעוד שפות.
כדי לראות מיד מה זה "לונדון בעיניים של סיני" מספיק להעיף מבט על האיורים. הנה כך נראה הפארק של ריצ'מונד באיור של צ'יאנג:
שבמציאות הוא משהו כזה:
מתוך הספר הזה ביקשתי מענת פוֹקס לתרגם לי פרק אחד על התיאטרון והקולנוע, ואני מביא כאן חלקים ממנו.
מעניין לראות, מנקודת מבט ישראלית, איך נראית התרבות האנגלית מנקודת מבט סינית.
למרות שאני לא מרבה ללכת לתיאטרון, אני מאוד מתעניין בתורים שמחוץ למשרדי הכרטיסים בלונדון. זה מראה שכיח בלונדון, כזה שאנחנו לא רואים בסין. זה קהל עליז – שמח באופן לא רגיל, סבלנים במידה לא רגילה ובעלי רגליים חסונות! חברה אמריקאית אמרה לי שגם בארץ שלה אין תורים, רק לפעמים תור לאופרה. אני יכול להבין את זה, מפני שאני בספק אם לאיזשהו אמריקאי יש זמן לעמוד שעתיים בשקט בתור.
אחד מבני ארצי שכלל את מנהג העמידה בתור במידה מעוררת הערצה. יש לו תשוקה עזה למחזות והוא גם אדם חסכן. לדבריו השורה הראשונה באולם טובה כמו כיסא בתאי הצפייה, ושעתיים של תור יחסכו לו תשעה שילינג. הוא אומר שהוא יכול בשמחה לשבת על השרפרף שלו בסוף התור ולעיין בספרים שלו, ממש כמו במוזיאון הבריטי. הוא אדם בר מזל! אני חושב שהאנשים ב pit הם הקהל האמיתי .
אבל אני לא ממש יכול להבין למה מנהלי התיאטרון מעדיפים שהאנשים יעמדו בחוץ במקום לתת להם לתפוס את הכסאות היקרים יותר, שלמען האמת לרוב נשארים ריקים. ואני מעריץ את אלה שעומדים בתור, אלה שאף פעם לא מתלוננים אלא רק מקווים שישאר להם מקום.
המחזה הראשון שראיתי בלונדון היה On the Rocks של ג'. ב. שו, שהופק על ידי "גינת החורף". האולם לא היה מלא, אבל המחזה רץ רק שבוע. ואני חשבתי שכל דבר שנכתב על ידי מחזאי כל כך מפורסם ימשוך קהל רב. אולי זה לא היה מבדר מספיק עבור הקהל. זה מעניין איך כל דבר ששו כותב, גורם לנו לחשוב על שו עצמו. ראיתי בפאנץ' תכנון לפסל "המחזות הנוספים של ג'ון בול", והיו בו שתי דמויות – אחת היא דמות ענקית של ג'.ב.ש והשנייה – שייקספיר קטן. שניהם הצביעו על שלט שעליו נכתב:"Man & Superman" . וזה אחרי שקראתי את "הרפתקאותיה של נערה שחורה בחיפושיה אחרי אלוהים" – קומיקס שבו היה ציור של הנערה השחורה מרימה את ג'.ב.ש וקוראת: "מצאתי את אלוהים!" וג'.ב.ש עונה לה: לא, יקירתי, את טועה. אני לא G O D, אני G B S.
אף פעם לא פגשתי אותו, אך עיניו הנוצצות תמיד מבדרות אותי כשאני רואה אותו בסרט. אני חושב שהוא לא אוהב את השמש! הוא היה בסין לזמן קצר וחשבתי שאולי יביא רשמים מהמחזאים הצעירים הסינים ומהנערות המודרניות איתם הוא חגג בשנגחאי. אבל במחזה הזה, On the Rocks, הוא רק מזכיר ש"הסינים קוראים לנו הוורודים. אבחנה נכונה!
לעתים אני הולך לפלדיום לראות את מופעי הוורייאטי. הרושם החזק ביותר הוא של גרייסי פילדס שרה משירי לנקשייר. למרות שלא הבנתי את הדיאלקט, התענגתי על הקול והמחוות שלה. גם בסין אנחנו אוהבים שיש מישהו מפורסם ששר שירי עם מקומיים. אני חושב שאת העונג בהקשבה לזה אי אפשר להסביר במילים. זה משהו שצריך להרגיש ולהתנסות בו.
אולי מן הראוי שאגיד משהו על התיאטראות והמחזות שלנו, אבל אין צורך להאריך אחרי ההפקה של המחזה של ס.י. הסיונג – Lady Precious Stream. אני חושב שכל אחד שראה את המחזה והשווה אותו ל Chu Chin Chow לא יהיה לו ספק בקשר לאיכויות, אבל אני רוצה לתאר כמה מהקשיים שהסיונג היה צריך להתגבר עליהם לפני שהמחזה עלה. הוא הראה נחישות וסבלנות – במשך שנה הוא ניסה למצוא מפיק להצגה ואני חושב שהוא נדחה 11 פעמים, ובין אלה שדחו אותו היו סר בארי ג'קסון ומר ליאון מ. ליון. מעניין לדעת שאחרי ש Lady Precious Stream הפך להיות הצלחה, מר ליון בעצמו שיחק במשך זמן מה את תפקיד ראש הממשלה וסר בארי ג'קסון לקח את המחזה לפסטיבל מלבורן!
יש לשבח את האדונים וייט וריו מטואן, על כך שפרסמו את המחזה בספר אפילו לפני שהופק, ולכן, מפני שקיבל ביקורות כל כך טובות, גברת ננסי פרייס הסכימה לקחת אותו אחרי שכנועים ממר ג'ונתן פילד. הצרה הבאה הייתה למצוא תלבושות בין האוספים האנגליים. חלק מהתלבושות היו בפערים של 1000 שנה זו מזו. לבסוף נאלץ מר הסיונג להשתתף בחזרות במשך ארבעה שבועות יום יום מבוקר עד ערב. לא כל מחזאי נדרש לזה, אך במחזה שבו כל המסורת הדרמטית הייתה זרה לשחקנים, לא הייתה ברירה. ייתכן ששחקנית תרצה ללבוש חלוק רקום של גבר, או ששחקן יתעקש ללבוש חצאית של נשים. לנסיכה הזרה היה מאוד קשה ללמוד את דרך הרכיבה שלנו על סוס והיא רצתה להתרוצץ אנה ואנה ולהשתמש בשוט כאילו הוא חבל. ראש הממשלה התעקש למשוך מדי פעם בזקנו מפני שהוא גירד את שפתו העליונה. ואף אחד מהם לא רצה לקחת את כל העניין ברצינות והתלוצצו בינם לבין עצמם "אנחנו באמת נלבש את הבגדים האלה על הבמה??". יש להעריץ את מזגו הטוב של מר הסיונג והצלחתו – ראויה.
ראיתי סרטים רבים בחמש השנים האחרונות, אך אולי אגביל את עצמי לרשמים מהסרט האדמה הטובה. הספר כבר היה מוכר ותיאור חיי האיכרים בצפון סין בתקופה המסוימת הזאת היה כל כך מוצלח, שהיה ברור שהסרט יצליח. ראיתי את הסרט שלוש פעמים ולמרות שאני חושב שהמשחק של שתי הדמויות הראשיות היה קצת מוגזם, הסרט הגביר את ההבנה והסימפתיה של האנגלים כלפי הסינים. אחת מחברותי סיפרה לי על הערה נהדרת ששמעה כשיצאה מהקולנוע: שתי נערות בית חרושת שוחחו ביניהן ואחת מהן קראה בהתפעלות: "הם לא באמת סינים, הם אנושיים!"
תודה לאלוהים ולפרל ס. באק על שהפכה אותנו לאנושיים!
והנה עוד כמה איורים מהספר המטייל השקט בלונדון:
כותרת: ^בוקר בסנט ג'יימס פארק
כותרת: ^מטריות מתחת לביג-בן
כותרת: ^שחפים בריג'נט פארק
כותרת: ^פרצופים בחורף
כותרת: ^פרצופים בפאב
כותרת: ^ערב בכיכר טרפלגר
וכעת לספר של אֶבֶּה סאדולין, לשוטט בלונדון:
סאדולין כותב שהפאב "פרוספקט אוף וויטבי" נראה כמו שדיקנס מתאר אותו בספר "ידידנו המשותף" אבל מדגיש שיש לו היסטוריה קדומה הרבה יותר.
הוא מתאר את הטבעות על גדות התמזה שאליהן נקשרו ה"בלתי רצויים" בשעת השפל. "ואת השאר" אומר סאדולין, "עשתה התמזה". והיה זה הנהר שביצע את ההוצאות להורג.
בספר שלי שעה מלונדון מופיע האיור הזה:
והנה קטע מהספר שלי שמספר על הפאב הזה:
הרישום הבא הוא ליד ה"אינס אוף קורט":
הוא מלווה בטקסט הזה:
ליד ה"טמפל" ו"לינקולן אין פילדס" יש גינה פרטית עם דשא משופע ועצים גדולים. הגינה שייכת לחברת לינקולן אין ופתוחה כל יום בשעות הצהריים "כדי ליהנות ממנוחה ושקט" – כדי שעובדי המשרד יוכלו לשכב על הדשא לזמן מה ולהתבונן בעלים הירוקים עד שהם נאלצים לחזור לספרי החוק המאובקים.
את הרישום הבא עשה סאדולין בתוך הבית של סמואל ג'ונסון:
והנה טקסט שגם היום לא צריך לשנות אותו:
ביקור בביתו של דר' ג'ונסון הוא חווייה שזוכרים היטב. כשמצלצלים בפעמון של כיכר גוֹף, ליד פליט סטריט, באה שכנה ומכניסה אותך לבית ואתה יכול לשוטט בבית, להסתכל בספרים ובתמונות ולשבת בכיסא של דר' ג'ונסון שנמצא מול האח. כאן ישב הדר' בכבודו ובעצמו והקשיב לקולות שבקעו מהחדר שמעל, שם עמלו ששת העוזרים שלו על כתיבת המילון המפורסם. וכאן שיחק עם חתולו הודג', שהיה אוכל אויסטרים.
מאז הציבו בכיכר שבחזית הבית פסל חביב של הודג', יושב על מילון ולידו הצדפות:
זאת הכנסייה בשורדיץ':
ובצידה הטקסט הזה:
הכנסייה השרופה של סט. לאונרד בשורדיץ' מוקפת בבית קברות עתיק ובהרבה ערבות בוכיות וקברים מתפוררים. אפשר לראות משם את הפאב שנקרא "ג'ורג' והדרקון".
כאן יש שינויים של ממש. היום שורדיץ' היא שכונה נחשקת מאוד על ידי צעירים וסטודנטים (גם מאיה בתי מתגוררת שם כרגע).
הכנסייה שופצה והגן שלה נהדר.
עוד מקום שאהוב גם עלי ואני מרבה לבקר בו הוא בית הקברות שליד הכנסייה של המסטד. הנה הרישום שלו:
עד היום חלק מבית הקברות הזה הוא די "פראי" וקשה לשוטט בו (אבל כדאי).
וכמובן אי אפשר בלי הפאב הכי חשוב בלונדון: "יה אולד צ'שייר צ'יז":
גם המקום הנפלא הזה כמעט שלא השתנה מאז צייר אותו סאדולין ב-1949.
Ye Olde Cheshire Cheese הוא בית המרזח העתיק המפורסם ביותר בלונדון, וחייב להיכלל ברשימת המקומות שיש לבקר בהם. אך למרות שיש לו כזאת משיכה לתיירים, זה מקום נעים מאוד.
אכן הוא צודק. המקום הזה, ששתו בו גדולי הסופרים, נשאר צנוע ופשוט כפי שהיה. הנה צילום מהיום:
כך כותב סאדולין על פאב נוסף:
אבל אם אתם רוצים לבקר במקום שעדיין שייך לתקופתו של דיקנס, בקרו ב Spaniards אשר בהמסטד הית. שם תוכלו לשתות כוס בירה ולהגיד לעצמכם שהמקום לא השתנה הרבה מאז ה"פיקוויקים".
נכון. גם אני אוהב מאוד מאוד את המקום הזה. הוא אמנם קצת שונה מאז. הרישום של סאדולין לא מעביר את הקסם שיש בו, ובעיקר בגן הנפלא שלו ששם ישבו הגברת בארדל וחברותיה, כפי שמתאר דיקנס ב"פיקוויקים".
עוד פאב שאהוב גם עליו וגם עלי הוא זה:
מכיוון שבטקסט סאדולין לא מציין משום מה את שם הפאב, אני מניח שמדובר ב"סיטי אוף יורק" אשר ב"היי הולבורן", וזה מה שהוא כותב:
הקתדרלה הזאת היא בעצם פאב עתיק בהיי הולבורן ומקום טוב לכוס רצינית של בירה או שרי. היא נבנתה בתקופת התחייה הגותית, ויש בה מספר דברים משונים שכדאי לראות. למשל התנור המשולש שבצד שמאל של הציור שלי. הוא נראה כמו סרקופג.
הנה צילום מהיום:
כשאני בלונדון אני גר סמוך לכנסיית סנט פנקראס, כאן ברישום של סאדולין:
הכנסייה היא מרכז סימפטי, שהיום יש בה גם גלריה חביבה וכמובן מוזיקה מדי פעם. כך היא מתוארת במילותיו של סאדולין:
בכנסייה של סנט פנקראס אפשר לגלות פרקים בהיסטוריה של האדריכלות, כמו הקלסיציזם של הכנסייה עצמה משנת 1820, עם הפסלים הענקיים של הנשים מקדימה. ובמרחק יש את ההוד הניאו-גותי של תחנת סנט פנקראס שנבנתה ב 1860.
שמה של הכנסייה העניק לכל האזור את שמו, כולל לתחנת הרכבת שהיא היום אחת המרכזיות באירופה.
ואם אתם מעוניינים לדעת מי היה הקדוש הזה, פנקראס, אז הוא היה נער רומאי בן 14, שהתנצר בשנת 304, ולכן ערפו את ראשו. זה הכניס אותו לרשימת הקדושים, והיום שלו בשנה הוא
12 ביוני. פירוש השם ביוונית הוא "זה שמחזיק הכול".
הנה צילום של המקום:
בחצר הכנסייה פועל בצהריים דוכן למכירת פלאפל.
כמו שרישומים שהכין סיני לגן עם צבאים בלונדון נראים כמו גו צבאים בשנחאי, ככה שירים בגרמנית שכתב מורגנשטרן ומתורגמים לעברית נשמעים כמו "שם בבית הספר על הקיר תמונה".
נזכרתי שוב שאני חייבת לטייל איתך בלונדון.
תודה על רשימה מאירת עיניים.
מעניין מאוד. בעיקר הסיני – הציורים של לונדון בסגנון סיני מדהימים.
תודה רבה 🙂
תודה דני! נהניתי לקרוא והחכמתי. ספריך על לונדון חביבים עלי ביותר, ואני חוזרת לקרוא בהם שוב ושוב