בשנים שבהם למדנו בבצלאל – שנות החמישים המאוחרות – היינו ידועים כשלישייה: אבנר כץ, שמיל המיידה (לימים הדר) ואני.
אבנר ואני, שני צברים אופייניים, ושמיל שמבוגר מאיתנו בארבע שנים, שילדותו עברה בשואה.
שמיל ואני גרנו במשך שלוש שנים בחדר אחד (חדר, לא דירה).
אני זוכר את הלילה הראשון שבו סיפר לי שמיל את מה שעבר עליו בשנים הקשות של המלחמה. בכיתי אז כל הלילה.
לאחר שסיימנו את בצלאל, שמיל התחיל כמונו את דרכו כגרפיקאי, ולמרות שדי הצליח הוא הגיע בעקבות המצאה מעניינית להיות איש עסקים מצליח. לדעתי ולצערי בגלל זה הוא הפסיק כמעט לגמרי לצייר.
כשהיה בשנות ה-70 שלו התחיל שמיל לכתוב זיכרונות על חייו ועל משפחתו בימי המלחמה.
הזיכרונות האלה יצאו כספר בשנת 2014.
האירוע שערכנו כשהספר יצא הוציא מהמשתתפים הרבה דמעות.
בשנים האחרונות שמיל התחיל להכין איורים לספר הזה. במהלך השנים הוא טען שבגלל שאבנר ואני, שתי הצלעות של המשולש, הצלחנו כמאיירים – לוֹ היה קשה לאייר.
זה חבל, כי האיורים ששמיל עשה כשהיה כבר בן 80 הם נפלאים, ולפני זמן לא רב שמיל ונורית אשתו הוציאו מהדורה חדשה של הפרינציפ של אבא.
בפורמט גדול מהקודם, באות גדולה והעיקר – עם איורים רבים, חלקם בשחור לבן וחלקם בצבע.
בחרתי להקדיש את הרשומה הזאת לספר הנפלא הזה.
בעיקר רציתי להציג איורים מתוכו, אבל עבור מי שלא מכיר את הכתיבה המיוחדת של שמיל ואת ההומור שהוא משלב בסיפורים הקשים, הוספתי לכל איור גם כמה שורות טקסט.
הנה האיור הנפלא של הלן הכובסת והטקסט שאליו הוא מתייחס:
ואז יש ריב בין יאנצ’י וזולו:
בפרק הקולונל יש מפגש בין אביו של שמיל לקולונל:
הנה שני איורים של שמיל, איורי עיפרון, שמתכתבים, כמו שאומרים, עם איורים וציורים רבים שנמצאים בזיכרון שלנו תחת הכותרת “העיירה היהודית”:
שמיל לא מקפיד בספר לאייר בסגנון אחיד אפילו כשהוא מצייר את הדוד והדודה באותו איור, הסגנון שלו שונה:
איזה איור מצוין. אני מאוד אוהב שבספר אחד יש יותר מסגנון או טכניקה אחת או מה שנקרא “שפה”. הציור של הדודה מזכיר מאוד איורים של נחום גוטמן.
וגם בעמוד הבא יש איור שונה בסגנונו:
והנה הטקסט שלידו:
האיור הזה של הבית ברחוב קזינצי 50 בבודפשט מרגש אותי במיוחד:
מכיוון שבביקור היחיד שלי בבודפשט כבר בערב הראשון הלכתי לראות את החצר והבית, אחד האיורים שאני אוהב במיוחד הוא זה:
השימוש בקווים הוא מצוין. למסתכל קשה להבחין בין קווי המתאר לקווי הצל, וזה בעיניי הישג אמיתי שמעט מאיירים מגיעים אליו.
גם השימוש של שמיל בקשר בין קו לכתם, בעיקר באיורים שמתארים זוועה, הוא מצוין. כמו זה:
והנה הטקסט:
גם כששמיל מקמץ בקווים הוא מעולה, כמו באיור הזה:
או זה:
ולפעמים הוא מכניס מעט צבע.
אחד האיורים הנפלאים הוא זה של אדון קשאי, שבו יש משחק מצוין בקו בין הדמות לבין הבתים:
הנה תיאורו של קשאי:
והנה המשפחה לאחר שהגיעו ארצה:
וזה מה שכתב יהודה אטלס על הספר:
מי שרוצה לקנות את הספר, צרו קשר עם שמיל:
0544888924
לסיום, הנה שמיל, אבנר ואני בלונדון:
שלום בזמנו ניסיתי לרכוש את הספר של שמיל בעקבות המאמר שלך ולא חזרו אלי. חבל. אשמח לרכוש אותו גם היום אם יש אפשרות כזו