לפני שבוע עזב אותנו חברנו האהוב שמיל, או בשמו המלא שמואל הדר, או בשמו הקודם שמואל המיידה.
כאן שמיל ואני בצילום מימי הלימודים בצלאל:
לפני כשנתיים העליתי את הרשומה הזאת על הספר נפלא שכתב ואייר שמיל.
אני מביא כאן את הדברים שאמרתי בטקס הלוויה של שמיל:
אני מדבר כאן בשם החברים של שמיל מהגרעין שהתחיל עוד בבצלאל. וכמובן גם בשם כמה חברים שכבר אינם איתנו, ואני מתכוון לאבנר, עובדיה, קוקו ויורם.
אני יודע שכל מי שנמצא כאן היום הכיר היטב את האיש הנפלא הזה ואת אוסף התכונות המיוחדות שלו.
אבל אני רוצה לספר מה היה שמיל לנו, החברים.
אני לא הכרתי עוד מישהו שהיו בו שילוב של טוב לב, נדיבות, חוכמה וכישרון, ועם כל זה הייתה בו צניעות אמיתית וחוסר עניין וצורך להתבלט.
שמיל היה תמיד במרכז, בזה שהוא לא ניסה להיות במרכז.
שמיל ואני גרנו שלוש שנים בחדר אחד (חדר, לא דירה), ואני לא זוכר אפילו פעם אחת שהיה בינינו ריב או סכסוך, ואני יודע שזה בזכותו ולא בזכותי.
בימים ההם בבצלאל, כשההומור היה כרטיס הכניסה לחברה, לשמיל היה הומור כל כך מיוחד, שידע להסתכל מהצד גם על אירועים או מצבים קשים ולכוון את ההומור אל עצמו. אפשר להגיד שאנחנו, ילידי הארץ, היינו מופתעים ואפילו מוקסמים מסוג ההומור שאני מכנה אותו “הומור מרכז אירופי”, שלא מעמיד את הדובר במרכז.
הרוח הזאת של ההומור החכם וטוב הלב שורה גם על הספר הנפלא ששמיל כתב, הפרינציפ של אבא.
את הלילה הראשון של שמיל ושלי בחדר שבו גרנו יחד, ביליתי בבכי בלתי פוסק כאשר שמיל סיפר לי את קורותיו בימי המלחמה.
וכאשר קראתי את הספר, קרוב לשישים שנה מאוחר יותר, מצאתי את עצמי גם צוחק הרבה. ואז הבנתי שלקח לי הרבה זמן להכיר וללמוד את ההומור המיוחד של שמיל.
תמיד ידענו, אבנר ואני, ששמיל, הצלע השלישית שלנו, הוא כישרון גדול בציור ואיור. ועדיין, כששמיל הוציא את המהדורה המאוירת של הפרינציפ של אבא ישבתי מול הספר עם פה פעור, וזאת גם התגובה של רבים שאני מראה להם את הספר.
לא דיברתי כאן על שמיל כאיש משפחה, בעל אוהב ואבא גאה. אני מניח שאחרים יעשו את זה באהבה. אבל חשוב לי להזכיר ששמיל דיבר תמיד בגאווה עצומה על אבא שלו, על אימא שלו ועל אחיו יוסי ואחותו ציפי.
אבל אני בטוח שאני מבטא כאן את כל מה שהחברים מרגישים, וכוונתי לגאווה גדולה ששמיל היה חבר שלנו, ויחד עם הצער הרב על לכתו, אנחנו נשארים עם זיכרונות נפלאים מהאיש המיוחד הזה.
ובשם כולנו אני שולח חיבוק גדול לנורית ולבנות מלאות האהבה, שטיפלו בשמיל באופן נפלא כל כך.
הנה עוד צילום של שמיל ושלי מימי בצלאל. הפעם עם אבנר ועוד אלמוני:
בנובמבר האחרון שמיל שלח לי איורים שהוא עשה על דפים מספר אנטומיה רוסי:
והנה כמה איורים מהספר הנפלא, הפרינציפ של אבא:
השבוע שלח לי חברנו, הצלם אברהם חי, צילום שהוא צילם בעבר הרחוק כפרסומת לחולצות. שמיל היה הדוגמן והדוגמנית היא נורית גפן:
אני מצטערת שלא הכרתי אותו. רוצה לקרוא את הספר שלו בהזדמנות ראשונה.
שמיל אותו הכרתי אצלך היה שכן שלי בבניין הסמוך עם חניה משותפת. ויליד סלובקיה כמוני. שוחחנו בשעתו מדי פעם .הוא ספר לי על חנות שהיתה לו ביפו בה מכר מזכרות אומנותיות לתיירים. עם חלוף הזמן ראתי אותו הולך עם הליכון ליד אשתו והוא כבר לא זיהה אותי. אני זוכר גם את בתו שהיתה (ואולי עודנה) שחקנית ששיחקה בסדרה או שתיים בטלוויזיה והיתה מוכרת בזמנו.
חבל