איך מעצבים דמות

בעבר הקדשתי רשומה או שתיים על דמויות המשנה באיור וסיפרתי שמאיירים רבים, ואני בתוכם, מעדיפים את דמויות המשנה על הגיבורים הראשיים, משתי סיבות.

האחת – שבדרך כלל הן לא חוזרות יותר מפעם אחת בספר. והשנייה – שכמעט תמיד הן מעניינות יותר מהגיבור, שהוא בדרך כלל "יפה" ואמור להיראות כמו מישהו שקל להזדהות איתו.

אפילו אריך קסטנר הסופר שם לב בסוף הספר פצפונת ואנטון, או אולי היה זה המאייר שלו ולטר טרייר, שאנטון דומה לאמיל מאמיל והבלשים.

והנה האיור מסוף הספר:

טרייר, אולי יחד עם קסטנר, הבינו שאנטון הוא קצת בן דמותו של אמיל והחליטו להוסיף לו קסקט:

אז איך ניגשים לעצב דמות, בעיקר בספר ילדים שבו היא תופיע פעמים רבות?

ברשומה הזאת אציג 13 דמויות. חלקן אני איירתי ואחרות של מאיירים שונים, ואנסה לפרש ולהסביר מה היו השיקולים שהכתיבו למאייר את דרך עיצוב הדמויות.

הדמות הראשונה היא הדוד לובין בספרו של ויליאם הית רובינסון, אחד המאיירים האהובים עליי.

הדוד לובין של רובינסון הוא האבא של כל ה"דודים", כולל רינגלהוט של אריך קסטנר (שאנחנו היכרנו בשם "סבוני") והדוד שמחה ואפילו הדוד אריה.

הנה הדוד לובין כפי שאייר אותו הית רובינסון בשנת 1905:

אם מישהו היה מצייר היום דמות שאהובה על ילדים ככה:…

אף סופר או עורך לא היה מקבל את זה.

אבל במקרה הזה המאייר הוא גם הסופר, והיכולת שלו לתאר דמות, גם דרך הלבוש שלה, אין לה מתחרים.

הלבוש של דוד לובין הוא כל כך מעניין ומיוחד, שבמשך כל הספר הוא לא מחליף אותו.

עד היום מאיירים רבים מלבישים את הגיבור שלהם באותו לבוש, והסיבה היא ש"הקורא הצעיר לא יטעה לחשוב שמדובר במישהו אחר". וכך קורה שגם בעלילה שנגללת על פני שנתיים, הגיבור לא מחליף בגדים…

אנחנו יודעים שבמשך שנה בן אדם יכול להשתנות בלבוש, בתספורת, בגילוח ואפילו בדיאטה, עד שגם אימא שלו לא תכיר אותו, אבל המאיירים לא מוכנים לחיות עם זה.

הנה נֹח הנגר, זה שבנה תיבה במצוות אלוהים, שככה מתאר אותו יורם טהרלב בספר הזה:

כך יורם תיאר את נח:

אני בחרתי לאייר אותו יותר כמו נגר משנות ה-50 של המאה ה-20:

ולא כמו איזו דמות תנכ"ית ומזוקנת, עם גלימה, כמו שהוא היה בסקיצות:

אבל לאורך כל הספר הוא לא מחליף בגדים.

אם הגיבורה היא ילדה קטנה, שגרה במנזר עם עוד ילדות כמוה, וכל הבגדים שלהן נראים אותו דבר, כמו מדלן:…

אין לקורא בעיה עם זה שהמאייר במלמנס לא דואג להחליף לה בגדים.

מה גם שגם כאן המאייר הוא גם הסופר.

עוד מצב שבו הקורא לא שואל את עצמו: "מה, הוא לא מחליף אף פעם את הבגדים?" זה כאשר מדובר בדמות דמיונית, כמו במקרה של דוּק:

את דוק המצאנו אהרן שמי ואני כמדור לעיתון הילדים המצוין פילון, שערכה נירה הראל. לימים הוא יצא גם כספר:

כאן היה עליי כמאייר ללמוד בעיקר את השינוי בפנים – מלפנים, מהצד ומאחור – ואת השינוי בהבעות:

וגם כאן לא היה לאהרן ולי סופר להתעמת איתו…

חלק מהדמויות שעיצבתי נוצרו מעצמן.

כשקיבלתי מחברי אלי שרייבר (חתולי) את הספר איך נמרודי למד לשחות…

לא עשיתי סקיצות, אלא איירתי את הילד הראשון שעלה בדעתי, שאולָי הושפע מנמרודי, נכדו של חתולי, שהכרתי אז כילד).

וכל השאר נעשו באופן טבעי בלי מאמץ, כי ככה אני מצייר בדרך כלל ילד…

מקרה הפוך שחוויתי כמאייר היה בספר הזה:

זה הספר היחיד שזכיתי לאייר למי שהייתה בשבילי גיבורת תרבות, ימימה טשרנוביץ, שבצילום נראתה כך:

מאוד התרגשתי שימימה פנתה אליי וביקשה שאאייר, ועד היום אני נרגש כשאני מביט בהקדשה של הספר.

זה היה הספר הראשון שנכתב על הבעיה שיש למבוגרים עם הטכנולוגיה המתקדמת – מחשבים וטלפונים סלולריים.

אז איך מציירים את הסבתא, שהיא בעצם ימימה עצמה?

בחרתי במין שילוב של אישה מבוגרת וילדה, עם פנים עגולות כאלה:

עד היום אני מתכווץ מהבחירה הזאת.

אני רואה בספר הזה דוגמה לכך שדווקא בגלל האחריות והכבוד (ימימה טשרנוביץ!), הציורים נעשו בבטן מכווצת.

לשמחתי אני חייב לציין שימימה אהבה אותם (ראו הקדשה).

והנה תשע הפנים של הסבתא, שכמעט לא שיניתי אותה (כמובן גם לא את הבגדים):

אם את נֹח של יורם טהרלב בחרתי להעביר לימינו (או נכון יותר לימים שאני הייתי ילד). לעומת זאת בספר הזה של אפרים סידון:…

ציירתי את שלמה המלך על סמך הסטריאוטיפ של המלך מכל איורי המלכים שהכרתי:

ההתמודדות עם שינויי הדמות הייתה כאן קלה מאוד.

מה גם שאפרים טוען שאת כל המלכים אני מאייר בדמותי, כמו המלך בספר מלך המלח ונסיך הפלפל:

דמות דמיונית נוספת שאיירתי היא מהספר הזה:

מאוד אהבתי את הטקסט של חגי ברקת ונהניתי לאייר אותו. סוף סוף הגיע לידי טקסט ברוח הנונסנס האנגלי שאני אוהב.

הנה כך מתאר ברקת את החרדיל:

הרבה סקיצות עשיתי לאיור החרדיל. הנה כמה מהן:

בסוף החלטתי על הדמות הזאת:

הנה כמה מצבים של החרדיל:

אני לא בטוח שהייתי עובר את המבחן אצל דיסני, כי רוב המצבים של ראשו של החרדיל דומים, ואין זוויות כמו ממש מלפנים ועוד דברים קשים כאלה.

ברקת, שישב אז בחו"ל, אהב מאוד את הדמות, אבל כנראה ששינה את דעתו, כי כשהוציא את הסיפור שוב, הוא בחר במאייר אחר, מאייר מחונן בשם עמר הופמן.

בילדותי מאוד אהבתי את השיר הילד הרע של לאה גולדברג. כשעוזי שביט הציע לי לאייר אותו, השיר שכב הרבה זמן במגירה עד שמצאתי את הפתרון של הצללית שהילד רוצה להיפטר ממנה:

מאוחר יותר גיליתי שהרבה לפניי אריה נבון השתמש בדימוי דומה לשיר הזה:

זוהי עטיפת הספר שיצא לבסוף:

והנה 12 וריאציות של הילד:

את בטנת הספר (פורזץ) מילאתי בצלליות:

עוד ספר ילדים שאני אוהב לספר עליו – מכיוון שהאהבה שלי לטקסט גרמה לי לאייר אותו עוד בטרם נמצא לו מו"ל – הוא הספר הזה:

אורית אבני בר-און היא פסיכיאטרית ישראלית שחיה בבוסטון, בעלת כישרון נדיר לחריזה.

את הילדה, שהצטיינה בכול רק לא בשינה, עיצבתי ממש בקלות:

והיה לי קל מאוד להעביר אותה לכל המצבים בספר. היא אחת הדמויות האהובות עליי מבין הדמויות שאיירתי:

דווקא בספרים למבוגרים כמעט שלא היו לי אתגרים לעיצוב דמויות.

מעטים הספרים למבוגרים שיש בהם עלילה וגיבורים שזקוקים לעיצוב. אבל ספר אחד שאיירתי כבר בשנת 1975 היה בשבילי אתגר מעניין:

את דויד שחם הסופר הכרתי עוד בימים שעסק בפרסום. דויד, שלצערי קצת נשכח, היה איש רוח מעניין.

תוכנו של הספר הוא עוד עלילה של למואל גוליבר מהספר של ג'ונתן סוויפט. וכמו שסוויפט שם את הדברים בפי גוליבר עצמו, כך עשה גם דויד שחם.

בעבר כתבתי על הספר, וכאן אני מתרכז רק בדמותו של גוליבר.

רבים ציירו את מסעי גוליבר, ולכן אין איזה גוליבר קלאסי שהייתי יכול לבנות עליו.

המאייר הידוע גרנדוויל, שנחשב למאייר החשוב של גוליבר, הבין שלא הדמות של גוליבר צריכה להיות במרכז העלילה, ולכן בפעמים המעטות שגוליבר מופיע אצלו באיור, אפשר לומר שהוא די סתמי, "כל-אדם" אם תרצו.

לכן כשאיירתי את גוליבר בארץ הבבלונגי חיפשתי מישהו להיתלות בו.

היום כבר קשה לי לזכור למה בחרתי בדמותו של ג'ורג' אורוול, שבצילום נראה כך:

אולי בגלל שבתקופה ההיא קראתי מסות וזיכרונות של אורוול, ורציתי לחבר אותו לסוויפט ולגוליבר.

הנה הדמות שעיצבתי:

וכך היא בגלגוליה השונים בספר המעניין של שחם:

בחרתי לסיים את הרשומה בספר ילדים מצוין שכתב ואייר אבנר כץ, ואז הצב בנה לו בית.

בגלגולו הראשון יצא הספר בעברית. ואז הוצאת הרפר קולינס האמריקאית בחרה להוציא אותו בארצות הברית:

לכבוד העניין אבנר אייר אותו שוב. הנה הצב גיבור הספר:

והנה הטיפול שהוא קיבל לאורך הספר עד שמצא את הבית המתאים לו:

נראה לי שלמרות שהרשומה די ארוכה, יש לי עדיין דברים רבים לכתוב ולהציג בנוגע לשאלה

איך מאייר ניגש לעצב דמות?

כאן תוכלו לקרוא רשומת המשך בנושא.