צייר לי גנב – על סטריאוטיפ באיור

זוהי למעשה רשומה שלישית בנושא עיצוב דמות באיור.

איזה מאמץ עצום משקיעה האנושות כדי לחשוב פחות.

והתהליך של ריכוז המון מחשבה, ידע וחיפוש במשהו קטן כמו אימוג'י או אפילו מילה נמשך גם ברגעים אלה.

ברשומה הזאת אנסה לבדוק מתי אנחנו המאיירים משתמשים בסטריאוטיפ.

כמה פעמים בשנה אני מוצא את עצמי פוגש תלמידים בכיתות ד', ה', ו', ביחד עם חברי מיכאל דק שתרגם את ספרי הילדים של אריך קסטנר לעברית. מיכאל ואני מנסים להעביר לילדים את האהבה שלנו לספריו של קסטנר, ואני מנסה להסביר איך עובד מאייר, בעזרת איור על הלוח ובעזרת האיורים המקוריים לספרי קסטנר של ולטר טרייר שהגדלתי.

אני מזכיר להם את הסיפור על אמיל הילד בן העיר הקטנה נוישטאט, שנוסע ברכבת לבקר את משפחתו בברלין, ובין השאר כדי להביא כסף (140 מארק) לסבתו, כסף שאימו הספרית הרוויחה בעמל רב. כפי שאתם אולי זוכרים, בדרך הכסף נגנב, ותוך זמן קצר מתברר לנו שהגנב הוא שכנו של אמיל לרכבת, שהציג את עצמו בשם אלפרד גרונדייס.

אני מספר לילדים שכאשר הייתי ילד בן שבע וקראתי את הספר לראשונה, גרונדייס היה האיש ששנאתי כמעט כמו ששנאתי את היטלר (זה היה כשנתיים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה).

"אז אם כך, כעת כשאני מאייר מקצועי",  אני שואל את הילדים, "ואני רוצה לצייר מישהו שאני שונא – רמאי, גנב ופושע מתועב, איך הוא צריך להיראות?

בדרך כלל רוב הילדים מצביעים על א', הדמות הסטריאוטיפית, אבל יש גם רבים שבוחרים ב-ב'. (פעם באיזו כיתה שבה הרוב בחרו ב-ב', ילד אחד אמר "הוא נחש").

"טוב", אני אומר, "תארו לכם שהייתי מאייר את גרונדייס כמו א' – האם אתם יודעים או זוכרים איך הוא גונב לאמיל את הכסף?"

ואז הם נזכרים (בעזרתי כמובן), שגרונדייס מספר לאמיל סיפורים, מתיידד איתו ואף מציע לו שוקולד שאמיל המנומס לוקח ואוכל. אגב, קסטנר גם משאיר לקורא לשער שאולי בשוקולד היה סם הרדמה.

"אז מה?" אני שואל. "אם גרונדייס היה נראה כמו באיור א', הייתם מאמינים שאמיל ייקח ממנו שוקולד?"

"יכול להיות שמישהו שנראה כמו א' הוא אדם הגון", אני מוסיף, "אבל אצל הקורא זה לא היה עובר טוב".

ואם ציירנו את גרונדייס כמו ב', אז אחרי כמה עמודים, כשמתברר שגרונדייס הוא גדול הגנבים בגרמניה, איך הקורא ישנא אותו כמו שאני שנאתי אותו?

אז איך מאייר ולטר טרייר, אחד המאיירים הגדולים, את גרונדייס? – ככה:

מהאיש הזה אפשר להאמין שאמיל ייקח שוקולד, אבל כשאופיו האמיתי מתגלה לנו אחרי כמה עמודים, הוא בהחלט נראה חשוד ולא נחמד.

כלומר, מה שהסופר עושה בהנף מילה, למאייר זה לא כל כך פשוט, ועליו לעצב את הדמות כך שתתאים לכל מצב בספר.

(ולפעמים כשיש סיטואציה שהיא לא מתאימה לו, פשוט לא לאייר את הסיטואציה).

אז אם לקחת בחשבון שברוב העלילות, כולל אלה שבהן יש פושעים איומים – וכמובן כשמדובר בעלילות שהפושע מוזכר בטקסט והוא מוכר לסופר ולקורא – הדמות עוברת שינויים במהלך העלילה ואין כמעט סיכוי שהמאייר ישתמש בסטריאוטיפ.

יש רק ז'אנר אחד (טוב, כמעט רק אחד) שבו אין בעיה עם סטריאוטיפים – המשל.

ברוב המקרים, כשהסופר שכותב את המשל קובע את אישיותו של הגיבור, היא לא משתנה. הגיבור נועד מלכתחילה להיות חכם, טיפש, טוב לב, ערמומי וכו', וזה בדרך כלל לא משתנה במהלך העלילה.

ואז כשהסופר משתמש בסטריאוטיפ, המאייר הולך בעקבותיו.

בערך בגיל שבו קראתי את אמיל והבלשים, קראתי גם את משלי קרילוב בתרגומו של חנניה רייכמן.

את הספר אייר נחום גוטמן, שהשפיע מאוד על חיי כמאייר. ועד היום, אם אני רוצה לצייר למשל מישהו חכם, עולה לי בראש החכם הזה:

מהשיר השר והחכם:

וכשאני צריך לצייר שקרן, אין לי שקרן טוב יותר מהשקרן שמספר אצל קרילוב כך:

וגוטמן צייר אותו ככה:

במשל הכילַי צייר גוטמן את הכילי האולטימטיבי:

והנה שלושת האחים במשל פורטונה האורחת. לכל אחד מהם צירפתי את התיאור שלו:

הנה איור שגוטמן עשה לַמשל העשיר והפייטן:

גוטמן הכיר היטב משוררים רבים, בעיקר את ביאליק, שהיה ידיד המשפחה שלו, וגוטמן צייר אותו אין-ספור פעמים. נדמה לי שביאליק הקרח, גדול המשוררים, היה דומה יותר לסטריאוטיפ של העשיר מימין:

אבל גוטמן הבין שלמשורר נחוצה רעמת שיער כמו לפושקין, לטשרניחובסקי או לשלונסקי (את מאיר ויזלטיר הוא עדיין לא הכיר).

ולמרות שכמעט איש מחבריו המשוררים לא היה כל כך רזה, גוטמן צייר אותו כמעט מורעב, רק כדי לנגד אותו עם העשיר השמן.

ומגוטמן לסטריאוטיפים שאני אחראי להם.

בשנות ה-70 המאוחרות הבנתי שכדי להסביר לזרים, בעיקר לתיירים, את מהות הישראליות, הדרך הטובה והקצרה היא להראות להם את הסטריאוטיפים שאנחנו.

ואז יצרתי עבור עמוס רולניק, שעסק בהפקה ושיווק של דברי דפוס, פוסטרים, גלויות ועוד, את הכרזות הבאות. כך ציירתי את הסטריאוטיפים בישראל של אז:

בשנות ה-70 המוקדמות היינו נפגשים, אבנר כץ חברי, ואני, וכותבים ומאיירים יחד ספר שקראנו לו עבודת יד. הספר הזה לא יצא מעולם לאור והעותק היחיד הוא אצלי בספרייה.

אחד הפרקים היה זה:

ושם עשינו פרודיה על סטריאוטיפים.

מקווה שתעכלו את זה:

את הרשומות הקודמות בנושא עיצוב דמות תוכלו למצוא כאן וכאן.

מאחר שכבר קיבלתי את ההזמנה לפתיחת התערוכה שלי במוזיאון לקריקטורה וקומיקס בחולון, אז הנה היא. כולכם מוזמנים: