אין סודות בשכונה – אוריאל אופק ואראלה הורביץ

הרבה אני מזכיר ברשומות את אוריאל אופק. אוריאל לימד את כולנו הרבה על ספרי ילדים.

הוא הלך לעולמו בשנת 1987, והחודש ימלאו 99 שנים להולדתו.

אוריאל כתב כל כך הרבה ספרים. הרשומה הזאת היא על אחד מהם, והיא מוקדשת לעטרה אופק, בתם של אוריאל ובינה.

בצילום: אוריאל אופק ובתו עטרה

כל מי שעוסק או מתעניין בספרי ילדים, חייב הרבה לאוריאל.

מי שלא מכיר את שלושת הספרים האלה, שמספרים כיצד נכתבו ספרי הילדים, מומלץ לחפש ולקרוא אותם:

השבוע פתחתי את הספר הזה:

והוא העלה בי הרהורים וזיכרונות שאולי אפילו נגועים קצת בנוסטלגייה, מילה שאני מקפיד תמיד לספר שאני ממש לא אוהב.

הסיבה שאני כותב "נוסטלגייה" היא שהילדים שעליהם כותב כאן אוריאל הם פחות או יותר בני המחזור שלי. הספר אומנם ראה אור בשנת 1974 כשהייתי בן 34, אבל העלילה מתרחשת לפני מלחמת העולם השנייה, בערך כשנולדתי, ודברים רבים בסיפור המקסים הזה מזכירים לי את ילדותי, למרות שאוריאל מיקם את הסיפור כנראה בשכונת בורוכוב שבה גדל, ואפילו שתל בסיפור כמה רמזים לאנשי השכונה. דמותם של המורים, כולל המורה שכותב סיפורי ילדים והמורה להתעמלות, נלקחו כאילו מילדותי. המורה שלי להתעמלות, מר הדר (לפנים "הכט") היה גם המורה שלי לציור, והייתה לו השפעה מכרעת על ילדותי ועל הדרך המקצועית אליה פניתי.

לפי אוריאל אופק, יחסי מורים-תלמידים בשכונה שלו היו מאוד ידידותיים, והופתעתי מאוד לקרוא שהתלמידים קראו למורים בשמם. בכרכור היינו אומרים "המורה" או "מורי".

אהבתי מאוד את המקום שאוריאל קורא לו "העיגול". גם בכרכור הייתה כיכר קטנה ליד בית הספר ואנחנו הילדים נהגנו להיפגש שם וקראנו לה "העיגול".

אין סודות בשכונה הוא צירוף של ספרי "חבורה", ספרי "שכונה" וסיפור בלשי. מאחר שהסיכוי שמישהו מכם יתפתה לקרוא את הספר הוא קטן, אני מרשה לעצמי לדבר על העלילה (מה שנקרא "ספוילר").

הרעיון שהחבר הקרוב, הילד האמיץ שמציל את הילדה מטביעה, דווקא הוא הגנב, הוא בעיניי רעיון מעניין, ואני לא מכיר משהו דומה בספרי הרפתקאות לנוער. אוריאל לא הרבה לכתוב ספרים עם עלילות בלשיות. לדברי בתו עטרה ישנו עוד ספר אחד עם עלילה קצת בלשית, אותו איירה עטרה עצמה, וזה הספר הזה, אם כי זוהי העטיפה של מהדורה אחרת, שאותה לא ציירה עטרה:

בכמה רשומות הזכרתי את משמעותו של אוסף הבולים בחיי הילדים. אוריאל הכיר כמובן בחשיבות הבולים ואיסוף הבולים בחיי הילדים בני התקופה ההיא. אביו היה מומחה לבולים וכתב את הספר הזה שאיירתי:

אני אגב הייתי הילד היחיד שלא התעניין בבולים, והאוסף העלוב שהיה לי נוצר רק כדי שאהיה כמו כולם.

כדי לתת מושג על הכתיבה של אוריאל אופק, בחרתי לסרוק עמוד אחד מפרק 13, שבו הגיבור אורי רץ להביא רופא. זהו רק קטע, ואני מסיר את הכובע  בפני אוריאל, שיודע לתאר כך ריצה של ילד:

הספר אין סודות בשכונה זכה בפרס "זאב" לשנת תשל"ו.

וכאן אנחנו מגיעים למי שאיירה את הספר, המאיירת אראלה, שרק לאחרונה התוודעתי לשם המשפחה שלה – הורביץ.

אראלה הורביץ (1994-1929) נולדה בחיפה וגדלה בקרית חיים ובגיל 19 התגייסה לפלמ"ח. לאחר מלחמת העצמאות היא יסדה, יחד עם חבריה, את קיבוץ נתיב הל"ה ושם חיה עד מותה.

היא למדה רק שנה אחת בבצלאל אבל הפכה למאיירת מבוקשת של ספרי ילדים ומייד יצרה שפה איורית שלא היה אפשר לטעות בה. הקו של אראלה היה אחיד ובטוח:

הקו החד משמעי הזה התאים במיוחד כשהיא איירה דמויות אנושיות ובעיקר ילדים:

אבל כאשר היו באיור גם דברים פחות מוגדרים, למשל צמחייה, כאן כבר הקו היה פחות ברור ונראה שגם לא נעשה בביטחון ואולי אפילו לא בשמחה:

הביטו למשל באיור הזה:

אנחנו אמורים לראות גם את מה שקורה בחוץ, אבל אראלה יודעת שאם היא תצייר את החוץ בקו בטוח, כמו הקו של הדמויות, זה יפריע להתרכז בדמויות, אז היא מוצאת פתרון אחר.

תופעה מעניינת אפשר לראות בידיים שאראלה מציירת. זה מזכיר מאוד את התופעה המציאותית שלפעמים אנשים לא כל כך יודעים מה לעשות עם הידיים שלהם. כך באיורים המקסימים של אראלה, לפעמים אני מרגיש שהמצוירים לא ממש יודעים מה לעשות עם כפות הידיים, שברוב המקרים הן גם גדולות באופן יחסי:

כל הציורים שהצגתי כאן הם מהספר אין סודות בשכונה. והנה עוד כמה מתוכו:

אראלה ציירה ספרים רבים של סופרים רבים, אבל היא מזוהה בעיקר עם ספריו של ידידה הקרוב ישראל ויסלר – פוצ'ו:

לצד הסגנון שתיארתי עם הקו האמיץ, באיורים רבים הייתה לאראלה גם טכניקה מיוחדת, שבה השתמשה בחיתוך או גזירה של נייר, בדרך כלל שחור. פרט לאראלה כמעט שאין מאיירים בארץ שאימצו את הטכניקה הזאת באופן קבוע, והמעטים שעבדו במגזרות נייר יצרו בדרך כלל עבודות בעלות אופי דקורטיבי. חיתוך הנייר של אראלה החליף את קווי המתאר והעניק לציורים שלה תחושה שלפעמים מקבלים כשמביטים בצלליות.

הנה כמה מהעבודות של אראלה בטכניקת חיתוך הנייר:

שמחתי להציג כאן את אראלה ואיוריה ואת שיתוף הפעולה שלה עם אוריאל אופק.