אחד עשר האלופים – ומה עם האלופות?

בעבר הרחוק הבאתי כאן שיחת רדיו על הספר אחד עשר האלופים, אחת השיחות שהיו לי בתוכנית של יובל מסקין "קפה שבת", תוכנית שחסרה לי מאוד.

מדי פעם אני חוזר וקורא ספרים שאהבתי כשהייתי ילד. לא מטעמים נוסטלגיים, אלא כדי לראות אם הם עומדים במבחן הזמן (הזמן שלי, כמובן).

האם אחד עשר האלופים עומד במבחן הזה?

אני לא בטוח.

אבל בשבילי ובשביל בני גילי הספר הזה זכור כספר שהביא לנו עונג גם בגלל שהוא היה סיפור על כדורגל ועל ניצחונות של אנשים שהיו דומים לנו (כך חשבנו), וגם בגלל ההומור הצ'כי התמים שנתמך בהגזמה חביבה.

אז הנה על קצה המזלג הסיפור.

בסיפור ישנו אבא שבתרגומו של אליהו מייטוס נקרא "בנקוצץ". מי מאיתנו לא הכיר את השם הזה? לבנקוצץ היו 11 ילדים, כולם בנים! וזה הביא לו את הרעיון הגאוני לעשות מהם קבוצת כדורגל. הוא מכר את העז המשפחתית ובכסף קנה שני כדורים, שזה כנראה היה שער החליפין בצ'כוסלובקיה של אז (הספר יצא לאור בשנת 1922). בתוך שני עמודים בספר הקבוצה מנצחת את כל הקבוצות  בצ'כוסלובקיה בתוצאה הכוללת של 0:122.

כשהספר נכתב, צ'כוסלובקיה הייתה רפובליקה צעירה – בת שלוש שנים. אין פלא אם כך שאדוארד בס שם בפי בנקוצץ הזקן נאום חוצב להבות האומר שלנצח בבית זה חלק קטן מהשאיפה, ועכשיו צריך לנצח את כל העולם, וכמובן שזה מה שקורה בהמשך.

אני לא יודע מי מכם זוכר, אבל המשחק הבינלאומי הראשון שמתואר בספר הוא נגד… ברצלונה.  ושם מתאר אדוארד בס לאורך שישה עמודים מזימה נוראה של מאמן בארסה ושחקניו איך לפגוע פיזית בכל הקבוצה הצ'כית, באלימות קשה, והזקן בנקוצץ שמבין זאת פתאום (כשהוא רואה בדרך למגרש כמה אמבולנסים), פולט את המשפט הבא:

אני מניח שהמקור מכיל כמה קללות עסיסיות בצ'כית, אבל שפתו של המתרגם אליהו מייטוס, שהיה אחד הנמלצים שבמתרגמים, היא גבוהה גם בדיבור הרגיל וגם בקללות.

מייטוס היה בזמנו משורר די ידוע, אם כי לא זכה למשל לערך משלו באנציקלופדיה העברית, והוא זכור בעיקר כמתרגם.

אני תמיד מזכיר את עגל הזהב של איליה אילף ויבגני פטרוב, שהגיע אלינו לראשונה בתרגומו של מייטוס. קשה לי להאמין שמייטוס ידע צ'כית, אבל יש לי חיבה לתרגום המצועצע שלו מ-1942.

פעם סיפרתי לידידי איתמר לויטין המנוח –  איש ספורט מנעוריו – שאני הולך לכתוב על הספר הזה, ואיתמר שמח מאוד וסיפר לי שבעבר הוא פרסם מאמר על אחד עשר האלופים בכתב העת של מכון וינגייט, ובו דיבר על הרוח הגברית-שוביניסטית הנושבת בין דפיו.

כשהיינו ילדים היינו רגילים כל כך שנשים היו בלתי נחשבות, שאף פעם לא שמתי לב לעניין דווקא בספר זה.

ואכן איתמר צדק. וכך מספר לנו בס בספר, שכאשר הקבוצה מצליחה מאוד, מציעה מריה האימא הצעה פשוטה. היא מביאה דוגמה מאחד השכנים, שהצליח במפעל שהקים ואז העביר את העבודה לשוליות שלו.

והנה כך כותב בס בתרגומו של מייטוס:

מעניין שדווקא בענייני כספים שיתף הזקן את אשתו. הנה קטע מסוף הספר:

ואם כבר מדברים על מה שלא היה עובר בקלות היום, יש עוד דבר, וזה העישון.

בנקוצץ הזקן היה מוציא את המקטרת הנצחית מפיו רק כדי לקלל או לגעור במישהו. הוא מיעט בדיבור והרבה לעשן.

מחבר הספר גם הוא היה מעשן כבד. כאן ברישום שלי:

וכאן בצילום:

שמו האמיתי היה אדוארד שמידט.

בכמה מקומות מצוין שהוא היה ממוצא יהודי, אבל נראה שזה לא היה הדבר הראשון שהוא היה אומר אם הייתם נפגשים.

הוא נולד בפראג בשנת 1888, חמש שנים אחרי האשק וקפקא, ושנתיים לפני צ'אפק.

בצעירותו עבד בחנות המברשות של אביו ובמסגרת זו ביקר בכמה מקומות באירופה וראה קצת תיאטרון וקברטים. אבל הוא חלם להיות שחקן, זמר וסאטיריקן, וכבר בגיל 19 הופיע בקברט בפראג.

היה לו קול בס נמוך, וכך קיבל את שמו המקצועי – בס.

ב-1915 התמוטטה החברה של אביו, ולאדוארד זאת הייתה ההזדמנות להקדיש את כל זמנו להופעות ולכתיבה.

ב-1917 היה כבר אישיות מוכרת וכתב רשימות הומוריסטיות בכמה עיתונים.

הוא ערך עיתון סאטירי במשך כמה שנים.

בשנת 1922, כשהיה בן 34, כתב את אחד עשר בני קלאפזוב (או שמא עדיף "קלאפצובוב"), שאנחנו מכירים בשם אחד עשר האלופים.

מאוחר יותר כתב עוד ספרי ילדים, שזכו להצלחה בצ'כוסלובקיה, ביניהם את קרקס אומברטו, שנכתב בזמן מלחמת העולם השנייה:

ספרים נוספים שלו הם קורות פאבלו איש המים וגם פאנינקה:

פאניקה מספר על קורותיה של נערה שלא מסוגלת להיות לבד, אבל לא מסוגלת להיות נאמנה לגבר אחד.

והיו כמובן עוד.

בס מת בשנת 1946 כשהיה בן 58.

אני לא בטוח שמבחינת העלילה הספר הזה מחזיק מים, יש כאן קבוצה שמנצחת את כל העולם עד שהיא הופכת למקצוענית. ואז, כשאיזה ילד ג'ינג'י חצוף אומר להם – לאלופי העולם – אתם משחקים רק לשם הכסף, הדבר מעציב אותם ושמחת המשחק קצת נעלמת להם, והם מסיימים את הקריירה שלהם במשחק אחרון – נגד אוסטרליה דווקא – ושם הם חוטפים את הגול היחיד שלהם.

היכולת של בס, שאולי לא חזק כל כך בעלילה, היא דווקא בכמה סצנות שאפשר לקרוא להן סאטיריות. למשל הפגישה בין מלך אנגליה ג'ורג' החמישי לבנקוצץ הזקן:

שם באה לידי ביטוי חוות הדעת הצ'כית על מוסד המלוכה, בסגנון בוטה מאוד, והכול במונחים של כדורגל. שיחה תמימה-ערמומית, שמזכירה מעמדים מתוך החייל האמיץ שווייק. כשהמלך שואל את בנקוצץ: ומה שלומה של הגברת בנקוצץ? עונה הזקן:

המלך, אגב, מפקיד בידיו של הזקן את בנו, מי שיהיה ג'ורג' השישי, כדי שילמד היטב לשחק כדורגל, והילד חי באונטרבוקביץ בתנאים קשים יותר מאשר ב"איטון" או ב"הארו".

ניסיתי לברר אם גורג' השישי אכן שיחק כדורגל ולא מצאתי מידע על כך.

עוד סצנה חמודה, שמזכירה לנו בדיחות אנגליות על האנגלים חובבי השתיקה, מתרחשת לקראת סוף הסיפור, כשהקבוצה על האוניה בדרך לאוסטרליה. במהלך הנסיעה מתיידד הזקן עם קצין אנגלי, קולוניאליסט טיפוסי, השניים שוקעים בשיחה עמוקה ברוח של: "הנה הדג", אומר הקצין וָרְד, והזקן עונה לו "יס". ואז מתאר לנו בס את הפרידה שלהם:

כמה מילים על האיורים: פעם לא היה נהוג כל כך, בעיקר בספרים מתורגמים, לציין את שם המאייר – וחבל. לפי הסגנון אני מניח שמדובר ביוזף צ'אפק, אחיו של קארל צ'אפק. באיורים שלו, כמו באלה של לאדה, ישנה תמימות צ'כית עממית, ואפילו רמז לקוביזם שאותו אהב צ'אפק כל כך.

אני מזכיר לכם שבסופו של דבר (הסוף מתחיל כבר באמצע הספר), לאחר פגישה עם נערים שהסבירו למשפחת בנקוצץ שהם, הנערים, לא ישחקו איתם, כי הם, האחים, מקצוענים ומשחקים למען הכסף (אתם זוכרים שפעם הייתה הפרדה כזאת בין חובבים למקצוענים?) וזה הביא את בנקוצץ הזקן להחלטה להפסיק לשחק, וכאקט סמלי הוחלט לחרוש את מגרש הכדורגל המשפחתי.

כעת היה לבחורים פנאי להסתכל על בחורות, או, בלשון הספר:

 

מסתבר שכמו את סודות הכדורגל, גם את רזי החיזור הצליחו האחרים לרכוש מהר. בס מספר לנו שבתום טקס החריש האימא קראה לאבא ללכת לישון, אבל בנקוצץ הזקן אמר:

המוסר נשמר. ואם אתם מודאגים, הנה מה שאמר הזקן לאחר שבדק את הדבר:

ולסיום: איתמר לוי, בעל חנות הספרים המצוינת, הוציא מהדורה של אחד עשר האלופים ומי שמתגעגע לספר ניתן לרכוש אותו אצלו.