בשבחי הביקורת – מכתב לאנדרי ביילי

במשך 60 השנים שאני מאייר וכותב, לא זכיתי להרבה ביקורות רעות, אבל זה לא גרם לי לאהוב את הביקורת.

אפשר איכשהו לקבל את המוסד הזה כשמדובר (כמו שהיה נהוג פעם) במבקרים קבועים, שאתה הקורא, למדת להכיר ופיתחת אליהם איזה יחס.

כשמבקר הקולנוע ז.ר. (שמוזכר ברשימה להלן) היה משבח סרט, נמנעתי ללכת וניצלתי מאסון; ולכל סרט שקיבל אצלו ציון רע מאוד – הלכתי ונהניתי.

אבל כשאני קורא ביקורת של מבקר שאני לא מכיר את סולם האיכויות שלו, אין לי מה לעשות עם זה, ובמקרה הטוב אני לומד על הכותב יותר מאשר על היצירה שביקר.

אנחנו, בניו של עם קטן ומוקף אויבים, בהחלט מבינים ותומכים בסופר פעיל שכותב ביקורות (רעות כמובן) על סופרים אחרים. אויבים, וגם אויבים בפוטנציה, יש להשמיד, אבל סתם אדם שהסופרים לא מסכנים אותו, מה מניע אותו לקום בבוקר ולשפוך רפש על מישהו שהוא לא מכיר?

אם תגידו פרנסה, אני אשתוק. מול פרנסה אני מסיר כל כובע ואפילו כיפה. כבר אמרו חז"ל: "שפוך רפש על קולגה ואל תזדקק לבריות".

הרשימה שאני מביא היום התפרסמה במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות בשנת 1998. קשה לי לראות משהו כזה מופיע שם היום.

זהו מכתב למבקר דמיוני (גם רוב השמות שמוזכרים ברשימה הם דמיוניים, אז אל תחפשו אותם בגוגל).

האיור הראשון, הצבעוני, עיטר את הרשימה. את ארבעת האיורים בשחור-לבן עשיתי עכשיו.

שם הרשימה היה:

אנדרי יקירי,

האם סיפרתי לך פעם עד כמה אני כרוך אחרי הביקורת ובעיקר אחר המבקרים? למען האמת אני הוא מה שמכנים קריטיהוליק, כלומר מכור לביקורת. מהי סיבת הדבר אינני יודע בביטחון, אך אפשר כי יש כאן מקרה קלאסי של ספיראליזציה משוונית שבאה בעקבות מקרה מן העבר, כמו שמכנה זאת ויטי (witty).

בן 17 הייתי ובגלל סיבות משפחתיות מצאתי את עצמי בהצגה "המלט" שהועלתה על בימת אחד התיאטרונים שלנו (איני נוקב בשם התיאטרון מאחר שלצערי הוא עדיין איתנו) ולפני ישב מבקר ידוע, ז.ר. (שאיני נוקב בשמו מאחר שלצערי הוא כבר איננו איתנו), שגובהו היה מטר תשעים וחמש, ומבלי שהתכוון לכך הוא עשה לי חסד גדול והסתיר בגופו את רובה של הבימה וחלק ניכר מן הליהוק. והנה היום, במבט לאחור, אני יכול לקבוע כי ז.ר. הוא האיש שבזכותו אני אוהב את שייקספיר עד עצם היום הזה.

תירצתי את חיבתי למבקרי התיאטרון, ואתה שואל בצדק מניין נובעת אהבתי היתרה למבקרי הספרות? אני סבור כי הסיבה לאהבתי תישמע פרוזאית מדי לאוזנך, אוזן מבקר אנין, ובכל זאת נמצאת חנות ספרים שבה אני קונה כמעט כל ספר שאבחר בחצי המחיר ובזיל הזול. זוהי, ידידי אנדרי, החנות (לא אנקוב בשמה מטעמים אנוכיים) ששם באים מבקרי הספרות למכור את הספרים אותם הם מקבלים בחינם מהוצאות הספרים. על כן אני מרשה לעצמי לומר במלוא האחריות כי הביקורת עוזרת ומקלה עלי בשטח הקריאה (בעניין זה השווה את מה שאמרו גצלס וג'קסון על ה"ליטראטורה גראטיס" או ה"חינמונים הספרותיים", כפי שהיטיבה לתרגם זאת המבקרת דבורה רמיזה).

תוכל להבין כמה קשה היא התאווה הבלתי מרוסנת הזאת לרצנזיה וכמה מכאיבה ובלתי ניתנת לריסון היא העלייה המהירה בסולם הביקורת?

אם ראיתי היום למשל בביקורת הסרטים הצפויים לנו בטלוויזיה (ועליך לדעת ידידי, קריטיהוליק אמיתי מתייחס גם לביקורת קולנוע כאל ביקורת לכל דבר) את המשפט: "חרא של סרט חבל על כל רגע", למעלה מוודאי הוא כי מחר לא אסתפק בשום דבר שהוא פחות מ: "צואה, לא לגעת! יותר טוב לצפות בתוכנית הראיונות של גבי שילון בערוץ המתחרה!" וכן הלאה. וכשאני אומר "כן הלאה" אני מתכוון גם ל"כן" וגם ל"הלאה". החוקרים טולמן והונזיק (Tolman & Honzik) טוענים כי אנשים המכורים לביקורת, שלא מקבלים כל יום מנה מוגדלת וחזקה יותר, מענישים את עצמם ובמקרים קיצוניים רואים אפילו את הסרט.

אין לך בעולם, אנדרי ידידי, מקצוע אלטרואיסטי יותר מן הביקורת. הרי אני ואתה (המילה "אתה" השתרבבה כאן לצורך המשקל בלבד, שהרי במקרה זה אתה מבקר ולא סתם אדם כמוני) יכולים לקרוא רק ספרים טובים, ללכת רק להצגות טובות ולסרטים טובים; בקצרה, לכל אותם המוצרים שקיבלו ציון גבוה בסולם הביקורת. אבל הם, המבקרים, חייבים מכורח השליחות שלקחו על עצמם, לקרוא את הזבל, החרא והטינופת שמגיעים אליהם בחינם, וכל זאת הם עושים רק כדי להקל עלינו את חיינו ולמנוע מאיתנו את השפכים התרבותיים.

חברה מתוקנת נמדדת לאו דווקא (כמו שקבע מרשל מקלוהאן) לפי כמות האשפה שהיא מייצרת, ולא רק (לפי ברונר) על פי כמות נייר הטואלט שהיא צורכת, ואפילו לא (כמו שגורס גלזר) לפי מספר עורכי הדין שהיא שמה בבית הסוהר. חברה מתוקנת נמדדת במספר המדליות והפרסים שהיא מעניקה לגיבורים המגינים עליה בגופם.

המחזאי והמסאי ג'רום אלטשולר (Auoltshuuuler) השווה פעם את המבקרים לחוקרי הרפואה המבקשים למצוא רפואה למחלות קטלניות ואגב כך הם נחשפים לסכנת הידבקות, ורבים מהם אכן נדבקו במחלות אותן הם ניסו להרחיק מאיתנו, ומהם שנפלו וחלו על מזבח אמונתם.

המבקרים, כאחיהם החוקרים, חשופים כמעט ללא הפוגה לזוהמה ליטרארית ולעתים בגלל דבקות במטרה או בגלל אי שמירה על אמצעי זהירות מתאימים, יש מהם שנדבקים בתופעה שנגדה הם לוחמים, וכותבים בעצמם ספרים מחורבנים.

כמעט שאין למצוא בחברה המודרנית גיבורים נעלים מן המבקרים/הסופרים האלה והחברה החפצה ביקרם חייבת לפצות אותם כמידת יכולתה, ואין פיצוי טוב יותר, הולם יותר, מאשר לשכוח ולהשכיח את הספרים שכתבו המבקרים.

ברומן רחב היריעה יגונות האתמול, שכתב המבקר הנגוע בחיידק הכתיבה פרדריק מוריסון, כותב המחבר בין השאר: "ג'ואנה תחבה את שתי ידיה לתוך ציפית הכּר."

שלך בהערצה,

דני קרמן