רק מהסרטים התיעודיים למדתי שג’ורג’ וושינגטון היה אדם גבוה במיוחד, אתלטי, שאהב מאוד לרקוד.
מהדיוקן שלו על הדולר קשה לראות את זה.
וושינגטון (1799-1732), שנולד להורים אנגלים ושירת בצבא הבריטי באמריקה, הפך להיות האויב המר של האנגלים.
השנאה שלו לאנגליה באה לכלל ביטוי במשפט: כף רגלי לא תדרוך על אדמת אנגליה.
לכן כאשר תשוטטו בכיכר טרפלגר בלונדון ליד הנשיונל גלרי, תופתעו כמוני לראות פסל של וושינגטון, ממש על אדמת אנגליה.
אז כל אנגלי שתשאלו בסביבה יסביר לכם שהאדמה (והדשא) עליה עומד וושינגטון היא לא אדמה אנגלית אלא אדמה שיובאה במיוחד מאמריקה.
דמותו של וושינגטון אין כמעט דומה לה. את אוסף התכונות התרומיות והערכים הנעלים שהצטברו באישיותו אפשר להשוות רק למשה רבנו. כל ילד באמריקה ספג מידע רב על האיש הזה, שלמשל אף פעם לא שיקר…
אני מניח שגם טראמפ היה ילד כזה, שגדל על ספרי ילדים שעסקו בוושינגטון.
לא הצלחתי לברר כמה ספרי ילדים נכתבו על ג’ורג’ וושינגטון, אבל אני מניח שמדובר ביותר ממאה.
הנה כמה כרזות שפרסמו את הספרים האלה:
כשאני מנסה לשוטט בין אוסף הספרים האלה, אני מגלה את מה שאתם ואני כבר יודעים, שכאשר מידע ותיעוד חוברים בספרי ילדים ל”חינוך” – וכוונתי לחינוך כפי שהוא נתפס על ידי הממסד – התוצאה היא רדודה ומשעממת.
לפני שנגיע לספר המצוין שעומד במרכז הרשומה הזאת, אזכיר כאן ספר אחר:
מי שמתעניין במצבו הדנטלי של וושינגטון ימצא מידע רב ברשת. לפי כמה מהפורטרטים שלו, שבהם הפה שלו נראה קצת קפוץ, אפשר לשער מה שכל ילד אמריקאי יודע, שלוושינגטון כבר מגיל צעיר היו שיניים תותבות. אלא שאם בעבר נהגו לספר שהשיניים התותבות (שאותן אפשר לראות בבית החווה שלו ב-Mount Vernon) היו עשויות מעץ, היום כולם יודעים שזה לא נכון – השיניים הכי מפורסמות בעולם היו עשויות משנהב, משיני היפופוטם, וכמה מהן היו שיניים של עבדים שוושינגטון שילם להם כדי שיעקרו אותן וישבצו אותן במערכת השיניים התותבות שלו.
הנה כמה איורים מהספר הזה, שאולי נועד גם לשכנע ילדים לצחצח שיניים:
:
את הספר הזה כתבו שניים – דברה צ’נדרה (Deborah Chandra) ומדליין קומורה (Madeleine Comora) ואייר אותו ברוק קול (Brock Cole), שהתחיל את דרכו כפרופסור לפילוסופיה עד שהפך לסופר ומאייר ספרים לילדים די פעיל.
ייתכן שהוא נבחר לאייר את הספר המוזר הזה בגלל שאביו היה רופא שיניים.
אבל ספר הילדים היחיד שכדאי לכם להכיר, שגיבורו הוא וושינגטון, הוא הספר הזה:
אני לא הכרתי את הספר הזה עד שידידתי אפרת טל הראתה לי אותו, ואז גיליתי את אחד מספרי הילדים הכי מקוריים שפגשתי.
הספר מסביר למה ג’ורג’ וושינגטון, בעל חווה וחקלאי בנשמה, החליט ללכת לפוליטיקה.
אני מרשה לעצמי להביא לכם את כל הטקסט (ורוב האיורים), ואת התרגום לעברית.
את הפרות של ג’ורג’ וושינגטון שמרו בקומה למעלה בחדר מיוחד.
הן אף פעם לא נראו באור יום, לא משנה למה או על ידי מי.
הן היו צריכות להתלבש בגלימות בצבע לוונדר ולישון על כריות משי.
הן אכלו סקונס עם ריבה ושמנת. לעתים קרובות התיזו עליהן בושם יקר, ומדי שעה היה צריך להתחנן אליהן בטון כנוע, אחרת לא היו נותנות חלב.
החזירים של ג’ורג’ וושינגטון, מצד שני, היו חבורה נעימה וחביבה,
ששמחו לעזור במטלות הבית אם אחת המשרתות חלתה.
הם הגישו את ארוחת הערב בדיוק בשמונה, באדיבות ונימוס יוצאים מן הכלל.
הם היו להוטים לשרת את האורחים הנכבדים וקפצו מיד למשמע כל בקשה. הם היו תמיד לבושים למשעי. הם בהחלט היו חזירים מחונכים.
הכבשים של ג’ורג’ וושינגטון היו כולן מלומדות ובעלי תארים מרשימים.
לא הייתה להן שום בעיה לספור עד 20 בדילוגים של 3.
הן מיינו את הכוכבים בעזרת מחט ומדדו את הים עם מקל,
ואז נשאו את הטלפיים במחוות ניצחון וקראו: “אנחנו אומרות במידה מסוימת של גאווה שאם האוקיינוס היה עומד על הצד הייתם רואים שהוא עמוק אבל לא עבה!”
ג’ורג’ וושינגטון נאנח, ראשו בין ידיו, ודמעה זלגה מעינו לתוך התה.
“הפרות שלי לובשות שמלות, החזירים חובשים פאות והכבשים שלי יותר מלומדות ממני. בכל ימיי בחווה לא ראיתי כאלה ‘טריקים'”.
ואז הוא ארז את תחתוני הצמר שלו וחצה את נהר דלאוור, ומלמל בטון של ייאוש עמוק:
“תמכרו את החווה, אנסה פוליטיקה!”
הספר הוא מה שמכונה “פיקצ’ר בוק“, דהיינו ספר שהסיפור עובר לקורא בעזרת הציורים ולא רק דרך הטקסט.
המחבר, דייוויד סמול, נחשב לסופר ומאייר מצליח בתחום הספרים לילדים באמריקה. גם אשתו, שרה סטיוארט, כותבת ספרים לילדים. השניים גרים ויוצרים בבית אחוזה במישיגן.
בשנת 2009 פרסם סמול ספר אוטוביוגרפי בשם תפרים, שבו הוא מספר על ילדותו כילד חולה סרטן שלא היה מסוגל לדבר. הוא מתאר חיים במשפחה שבה לא דיברו: האם ביטאה את עצמה בטריקת דלתות והאב היה חובט בשק אגרוף במרתף.
סמול מתאר בו את ההחלטה שלו בגיל 16 לברוח מהבית ולהפוך לאמן. תפרים זכה לביקורות מצוינות וסחט דמעות מעיניהם של רבים.
כשחיפשתי תגובות וביקורות על הפרות של וושינגטון, לא הופתעתי שבצד ביקורות מהללות היו גם מי שלא הבינו את ההומור של סמול, וגם כאלה שאמרו: “טוב, אנחנו הבנו את ההומור שלו אבל ילדים לא מבינים אותו”.
לדעתי, דווקא למבוגרים קשה לקבל מצב בסיסי שבו בעלי חיים גרים בתוך הבית ולבושים כבני אדם בסביבה שבה יש גם בני אדם.
כשפרסמתי ספר ילדים שכתבתי ואיירתי בשם רודולף התנין מכרכור:…
…קיבלתי תגובות רבות בסגנון: “מה פתאום תנין שגר עם בני אדם?”
המצב שבו סמול לא טורח לתת שום הסבר למה הפרות, החזירים והכבשים גרים בבית, האיורים שבהם החיות מצוירות בדיוק אנטומי, והיסוד הקריקטורי שנמצא רק בהבעות, מוסיפים רובד נוסף להומור.
וכמותם גם האיור האחרון מוסיף עניין רב לספר הנפלא הזה. האיור הוא הומאז’ לסצנה המפורסמת “וושינגטון חוצה את הדלוואר”:
אירוע שהתרחש כמה שנים לפני מה שמסופר בספר, כלומר אחרי שוושינגטון עזב את הצבא ולפני שהפך לנשיא.
והנה וושינגטון שציירה מיירה קלמן:
*
וכעת נעבור לשיר השבועי של חתולי:
נפלא! מעניין אם יש גם ספרים על המילטון,עכשיו ( כשכבר כמה שנים ,בעצם) יש את המחזמר שלין מנואל מירנדה עשה אודותיו.יש גם שטר עם דיוקנו של המילטון,וסיפור טוב על דו קרב וכל טוב.
תודה,כרגיל נפלא!
בידידות
לצערי , רופאים הם אלה שקטלו את וושינגטון . הוא לקה בכאב גרון , טובי הרופאים הקיזו מדמו , עד אשר לא נותרה בו טיפת דם . כאב הגרון והנשיא חלפו . הוא עוד הספיק להודות לרופאים על הטיפול המסור. במקרה זה הוא לא התלוצץ עם רופאיו כפי שעשה בגין, שרון וערפאת , רשימה חלקית.