בתאריך 14.1.22 התפרסם במדור הספרים של הארץ ראיון שעשתה איתי עופרה רודנר במסגרת המדור שלה חמישה ספרים על.
ברשומה הזאת אני מביא את המדור כולו וגם את אחד הסיפורים של או הנרי מהקובץ גורלות.
המדע המדויק של השידוכים
– או הנרי –
תרגום ועיבוד: דני קרמן
“אמרתי לך כבר מזמן”, אומר ג’ף פיטרס, “אף פעם לא האמנתי שלנשים יש כישרון הונאה. הן לא מצטיינות כשותפות אפילו בנוכלות הכי תמימה”.
“נשמע כמו מחמאה”, אני אומר. “מתאים להן התואר ‘המין הישר’ “. “בהחלט”, אומר ג’ף. “כל זמן שהמין השני מבצע את הנוכלויות וכל מה שצריך זה איזה זכר שטוח רגל, כבד נשימה, בעל שפם צהוב עם חמישה ילדים ומשכנתא שיתפוס מקום ליד השולחן שלהן. קח למשל את הגברת ההיא האלמנה ששכרנו אני ואנדי שתעזור לנו ברעיון סוכנות השידוכים הקטנה שהעלינו בעיר קאיירו.
“אם יש לך קצת כסף, איזה צרור קטן בגודל של לשון של עגל, אתה יכול להרוויח מצוין בסוכנות שידוכים:
לנו היו 6000 דולר וחשבנו להכפיל את הסכום הזה תוך חודשיים, שזאת בדיוק התקופה שאפשר להפעיל סוכנות כזאת בלי להסתבך. אז ניסחנו מודעה כזאת:
אלמנה נחמדה ויפה, יושבת בית בת 32 שיש לה 3000 דולר במזומן וגם רכוש כפרי, רוצה להתחתן שוב. מעדיפה גבר עני בעל אופי טוב על פני מישהו עשיר, מכיוון שהיא חושבת שהתכונות הטובות נמצאות בדרך כלל דווקא בין נחותי הדרגה. אין לה התנגדות לגבר קשיש ואפילו מכוער, אם הוא נאמן וישר ומוכשר לטפל בחוכמה ברכוש. לפנות בצירוף פרטים אל “גלמודה” אצל פיטרס את טאקר, סוכנים, קאיירו אילינוי.
“עד עכשיו הכול בסדר”, אמרתי כשהשלמנו את היצירה הספרותית. “ועכשיו”, אמרתי, “איפה הגברת?”
אנדי העיף בי את אחד המבטים המזלזלים שלו.
“ג’ף” אומר הוא, “חשבתי שכבר השתחררת מההשקפות הריאליסטיות. מי צריך גברת? כשאתה מוכר מניות של מים בוול-סטריט אתה מצפה שהקונה ימצא בתוכן בת ים?
מה הקשר בין מודעת שידוכים לאישה?”
“שמע אנדי”, אני אומר, “אתה יודע שאני מאמין בכלל הישן ההוא, שבכל מתקפה שאני תוקף את החוק, החפץ שאני מוכר חייב להיות קיים, נראה לעין ומוצג בפומבי. בדרך זו, ובכך שאני גם מקפיד על חוקי העזר העירוניים ובלוחות הזמנים של הרכבות, לא היו לי עד היום עם המשטרה שום צרות שאי אפשר היה ליישב אותן עם שטר של חמישה דולר וסיגר. אז במקרה הזה, כדי להתחיל לעבוד, אנחנו חייבים להציג אלמנה נחמדה או משהו דומה, כולל או לא כולל היופי, הנחלות והאביזרים שפרסמנו במכתב. אחרת נגיע לחזקתו של שופט שלום”.
“אכן”, אומר אנדי אחרי הרהור שני. “אולי יהיה בטוח יותר במקרה שהדואר או איזה נציג של החוק ינסו לחקור את הסוכנות שלנו. אבל איפה”, הוא אומר, “אתה מקווה למצוא אלמנה שתסכים לבזבז זמן על תוכנית שידוך בלי שידוך?”
אמרתי לאנדי שיש לי כתובת כזאת. ידיד ותיק שלי, זיקי טרוטר, הפך לפני שנה את אשתו לאלמנה, כששתה תרופה נגד עצירות שנתן לו איזה רופא זקן במקום הנוזל שהוא שותה בדרך כלל. נהגתי לבקר אצלם לעיתים קרובות ואני בטוח שנוכל לשכנע אותה לעבוד איתנו.
העיירה שבה התגוררה הייתה איזה 80 קילומטר מאיתנו, ואני קפצתי לשם ברכבת ומצאתי אותה באותו צריף עם אותם הפרחים ואותם התרנגולים שעומדים על אותה גיגית. גברת טרוטר התאימה במאה אחוז לתוכנית שלנו, אולי פרט ליופי, לגיל ולהערכת ההון והרכוש. אבל היא הייתה בסדר, בעלת מראה חיובי, ולהעניק לה את המשרה הזאת היה בהחלט מעין מעשה חסד לזכרו של זיקי.
“האם העסק הזה ישר, מר פיטרס?” היא שאלה כשהסברתי לה את הבקשה.
“גברת טרוטר”, אני אומר, “אנדי טאקר ואני ספרנו ומצאנו שיש 3000 גברים בארץ הרחבה והיפה הזאת שירצו לרכוש את ידך הענוגה וגם את כספך ורכושך באמצעות המודעה שלנו. מתוך המספר הזה משהו כמו 30 מאות יעניקו לך, אם יזכו בך, דוגמה של בטלנים עצלים, רודפי בצע ורמאים עלובים. אני ואנדי”, אני אומר, “מתכוונים ללמד אותם לקח, ורק במקרה לא קראנו לאגודה שלנו “סוכנות השידוכים המוסרית הגדולה”. זה מספק אותך?”
“בהחלט, מר פיטרס”, היא אומרת. “הייתי צריכה לדעת שאיש כמוך לא יהיה שותף בעסק מפוקפק. אבל מה התפקיד שלי? האם אני צריכה לדחות אחד אחד את שלושת אלפים התיישים האלה שאתה מדבר עליהם, או שאוכל לזרוק אותם החוצה בקבוצות?”
“התפקיד שלך, גברת טרוטר”, אני אומר, “יהיה כמעט כלום. תגורי במלון שקט ולא תהיה לך עבודה. אנדי ואני נטפל בכל המכתבים ובצד העסקי של העניין. יכול להיות”, אני אומר, “שכמה מהמחזרים הנלהבים יוכלו להשיג דמי נסיעה ברכבת ועלולים לבוא לקאיירו כדי להגיש את הבקשות שלהם באופן אישי. במקרה כזה תצטרכי אולי לעמוד באי הנעימויות שכרוכות בהשלכתם החוצה באופן אישי. פרט לזה תקבלי 25 דולר לשבוע ואת הוצאות המלון כמובן”.
“תן לי חמש דקות”, אומרת גברת טרוטר, “לקחת את כלי האיפור שלי ולהשאיר את המפתח אצל השכן, ואז תוכל להתחיל לשלם לי את המשכורת”.
ובכן, אני סוחב את הגברת טרוטר לקאיירו, מושיב אותה באיזה בית מלון משפחתי קצת רחוק מאיפה שאנחנו גרים כדי לא לעורר חשד, אבל מספיק קרוב כדי שנהיה בשליטה.
“גדול”, אומר אנדי. “ועכשיו, מכיוון שהמצפון שלך שקט בקשר לפתיון, הגיע הזמן לזרוק את החכה”.
ובכן, התחלנו לפרסם מודעות בכל העיתונים ששורצים בארץ שלנו לאורכה ולרוחבה. השתמשנו באותה מודעה כדי לא להעמיס על הדואר עבודה מיותרת. הפקדנו אלפיים דולר בבנק לזכות מרת טרוטר ונתנו לה פנקס צ’קים, למקרה שמישהו ירצה הוכחות. ידעתי שהיא מספיק הגונה ואין חשש להפקיד את הכסף על שמה.
אז המודעה הזאת גרמה לאנדי ולי להשקיע שתים-עשרה שעות ביום כדי להשיב על המכתבים.
הגיעו כמאה מכתבים ביום. מעולם לא ידעתי שיש בארץ כל כך הרבה גברים עניים ורחבי לב שמוכנים לרכוש אלמנה נחמדה ולקחת על עצמם את הטיפול בכסף שלה.
רובם הודו כי הם מגודלי זקן, מובטלים שהעולם לא הבין אותם, אבל כולם מלאי חיבה ותכונות גבריות כל כך, שהאלמנה תעשה את העסק הכי טוב אם תתחתן איתם.
כל אחד מהכותבים קיבל מכתב מהסוכנות שלנו שמודיע לו כי האלמנה התרשמה מאוד מהמכתב המעניין שלו והיא מבקשת שיכתוב שוב ויוסיף פרטים, ואם אפשר שיצרף גם תמונה. כמו כן הודיעו בעלי הסוכנות פיטרס וטאקר לכותב כי שכרם עבור העברת המכתב השני ללקוחה הוא שני דולר שעליו לצרף למכתב.
כאן אתה רואה את הפשטות הנפלאה של התוכנית. כתשעים אחוז מאותם מחזרים אביריים הצליחו להשיג את שני הדולרים ושלחו אותם. זה היה הכול, חוץ אולי מהטרחה של אנדי ושלי לפתוח את המעטפות, לזרוק את המכתבים ולאסוף את הדולרים.
היו כמה לקוחות שהופיעו אישית בכבודם ובעצמם. שלחנו אותם אל גברת טרוטר והיא עשתה את השאר. היו גם שלושה או ארבעה שבאו אלינו לנסות וללוות דמי נסיעה. הסכומים שפדינו מהמכתבים הגיעו למאתיים דולר בערך מדי יום.
יום אחד אחר הצהריים, כשהיינו עסוקים מאוד בלהכניס את השטרות לקופסאות סיגרים, תוך שאני שורק את השיר “היא לא תלך לחופה”, נכנס אלינו אדם אחד שנראה קטן וערמומי ומביט על הקירות כאילו הוא מחפש ציורים גנובים של גיינסבורו.
כשראיתי אותן חשתי גאווה על זה שאנחנו מנהלים את העסק באופן כשר למהדרין. “אני רואה שקיבלתם הרבה דואר היום”, הוא אומר.
לקחתי את כובעי ואמרתי לו: “בוא אראה לך את הסחורה. מה היה שלומו של טדי רוזוולט כשיצאת מוושינגטון?”
לקחתי אותו למלון ללחוץ את ידה של גברת טרוטר. ואז הראיתי לו את פנקס הבנק שלה ובו 2000 דולר לזכותה.
“זה נראה בסדר”, אמר הבלש.
“בהחלט”, אני אומר. “ואם אתה לא נשוי אשאיר אותך לדבר עם הגברת ואפילו לא אבקש שני דולר”.
“תודה”, הוא אומר. “אם לא הייתי נשוי בהחלט הייתי מסכים. שלום מר פיטרס”.
אחרי שלושה חודשים הגיעו ההכנסות שלנו ליותר מחמשת אלפים דולר וחשבנו שצריך להסתלק. נשמעו כבר כמה תלונות ונראה שגם גברת טרוטר קצת התעייפה. יותר מדי מבקרים הגיעו אליה.
אז החלטנו לעזוב ואני מגיע למלון של גברת טרוטר לשלם לה את המשכורת האחרונה ולקחת את האלפיים דולר.
כשהגעתי ראיתי שהיא בוכה בכי מר, כמו ילד שלא רוצה ללכת לבית הספר. “תפסיקי”, אני אומר. “מה קרה? מישהו העליב אותך או שאת מתגעגעת הביתה?” “לא, מר פיטרס”, היא אומרת. “אני אספר לך, שהרי אתה היית החבר הכי טוב של זיקי. תשמע, מר פיטרס, אני מאוהבת. אני פשוט אוהבת גבר אחד כל כך עד שלא אוכל להיות בלעדיו. הוא פשוט הגבר האידיאלי שהיה לי בראש כל החיים”. “יופי”, אני אומר. “קחי אותו. האם גם הוא אוהב אותך? כלומר, האם זה הדדי?” “כן”, היא אומרת. “הוא אחד מאלה שבאו בעקבות המודעה. אבל הוא לא יתחתן איתי אם לא אתן לו את אלפיים הדולר. שמו ויליאם וילקינסון”. ושוב היא פורצת בבכי הזה.
“גברת טרוטר”, אני אומר, “אין מי שמכבד רגשות של אישה מאוהבת יותר ממני. מה גם שהיית אשתו של חברי הטוב. אישית הייתי נותן לך מיד את הכסף, מה גם שהרווחנו יפה. אבל יש לי שותף, איש עסקים קשוח, ואני חייב להתייעץ איתו”.
אני חוזר למלון ומספר הכול לאנדי.
“חשבתי שמשהו כזה יקרה”, אומר אנדי. “הרי אני אומר לך תמיד שאי אפשר לסמוך על נשים, בעיקר כשמעורבים פה רגשות”. “מצטער מאוד”, אני אומר. “לא הייתי רוצה לחשוב שאנחנו גורמים לשברון לב ודווקא למי שעזרה לנו לקבל חמשת אלפים דולר”. “אכן”, אומר אנדי. “תמיד היית אדם בעל אופי רך ונדיב ואני הייתי קשוח וחשדן. הפעם אני הולך איתך. לך לגברת טרוטר ותגיד לה שתוציא את האלפיים דולר ותיתן אותם לאיש הזה שהיא אוהבת, ותהיה מאושרת”.
אני לופת בשמחה במשך איזה חמש דקות את ידו של אנדי ואחר כך חוזר לגברת טרוטר ומספר לה הכול. והיא בוכה שוב, אבל הפעם משמחה.
כעבור כמה ימים אנחנו עסוקים באריזה. “אנדי”, אני אומר, “לא היית רוצה לפגוש ולראות את גברת טרוטר פעם אחת לפני שאנחנו נוסעים? היא הייתה רוצה מאוד להודות לך”. “לא, אני לא חושב”, אומר אנדי, “כדאי שנמהר להגיע לרכבת”.
הייתי עסוק בהכנסת הכסף לחגורה כזאת כמו שאני נוהג תמיד עם כסף, כשאנדי מוציא צרור שטרות גדול מהכיס ומבקש שאוסיף אותו לחגורה.
“מה זה?” אני שואל.
“היא נתנה לי אותם”, אנדי אומר. “למעלה מחודש אני מבקר אצלה שלושה ערבים בשבוע”.
“אז אתה ויליאם וילקינסון?” אני אומר.
“הייתי”, אומר אנדי.
*
כאן תוכלו לקרוא עוד אחד מסיפורי הנוכלים של או הנרי.
זכורה לי גם נוכלת מהסיפור “שיטת שארץ מטרקלום “? לא בטוחה בשם,של סאקי,שאתה הכרת לי.
הפיקוח על הוראת היסטוריה היה אוהב את השיטה שלה ל”למידה משמעותית” שעשתה שמות בבית ,חיסול וונדליזם כדרך להמחיש את פלישת הברברים לרומא העתיקה.
תוד על הרשימה! צחקתי ונהניתי.