המוזיקאים מהעיר ברמן

במהלך העבודה על פרויקט החיות שאני מביא לכם כאן, נתקלתי באגדה הידועה של האחים גרים, המוזיקאים מברמן.

בגלל המסר המעניין, אפתח באזכור הסדרה הבריטית ששמה New Tricks.

בסדרה הזאת קצינת משטרה בשם סנדרה פולמן – שאותה משחקת אמנדה רדמן – מפקדת על שלושה קציני משטרה בגמלאות שמנסים כקבוצה, וכמובן גם מצליחים, לפתור פשעים שקשורים לגילם המתבגר.

שם הסדרה בא מהביטוי: "אי אפשר ללמד כלבים זקנים טריקים חדשים".

הסיבה שפתחתי בסדרה הזאת שאהבתי היא שהמסר שלה הוא ממש חופף את מוסר ההשכל שאנחנו מוצאים במוזיקאים מברמן.

זהו סיפורן של ארבע חיות משק זקנות: חמור, כלב, חתול ותרנגול, שאחרי שנים שהן תרמו תרומות חשובות לבעלי הבתים שלהן הן זקנו ונחלשו. היחס אליהן הופך להיות מחפיר והן אפילו מועמדות לחיסול.

לאחר שהם פוגשים זה את זה ורואים שכולם במצב דומה, הם מחליטים ללכת לעיר ברמן ולהפוך שם למוזיקאים.

בדרך לברמן הם רואים בקתה קטנה שהאורות דולקים בה. הם מציצים פנימה ורואים שלושה שודדים נהנים מהשלל שלהם. החיות עומדות אחת על השנייה ומחליטות להבריח את השודדים על ידי רעש רב שהן מקימות. השודדים נסים על נפשם ואינם יודעים מהו הרעש המוזר. החיות נכנסות לבית, אוכלות ארוחה טובה ומתכוננות למנוחה.

יותר מאוחר בערב השודדים חוזרים ושולחים אחד מהחבורה לחקור מה קורה. הוא רואה את עיני החתולה זוהרות בחשכה וחושב שהוא רואה את הפחמים באח דולקים. השודד רוצה להדליק את הנר שבידו – החתולה שורטת את פניו, הכלב נושך אותו ברגלו, החמור בועט בו והתרנגול קורא בקול ומבריח אותו לעבר הדלת. השודד המבועת מספר לחבריו שהוא נתקל במכשפה איומה ששרטה אותו עם ציפורניה הארוכות, בגמד עם סכין, מפלצת שחורה שהכתה אותו באלה והגרוע מכל, עטלף שצרח מראש הגג… השודדים נוטשים את הבקתה והחיות נשארות לגור שם עד עצם היום הזה – Happily for the rest of their days.

בסיפור המקורי, שמקורו במאה ה-12, השודדים הם דוב, אריה וזאב. כשחיות המשק מגיעות לברמן, אנשי העיר מריעים להם על שנפטרו מהחיות האיומות.

גרסה נוספת לסיפור: לאחר שהשודדים שדדו את הבעלים של החיות הוא מוצא עצמו ללא פרנסה ולא יכול להאכיל את החיות. החיות יוצאות לתפוס את השודדים ומחזירים לבעלים את הכסף כך שיוכל להמשיך לטפל בהן.

כמות האיורים שנעשו לאגדה הזאת היא עצומה. וכרגיל יש מאיירים שמקפידים לאייר את החיות כמו חיות ואלו אחרים שמאנישים אותן, כמו האיורים של אוסקר הרפורת:

הרפרות היה מאייר גרמני שחי בין השנים 1862–1934 ואייר הרבה מהקלאסיקה הגרמנית.

או האיורים של קלאודיה פאלמארוצ'י, מאיירת איטלקייה בת זמננו:

המאיירים שהאנישו את החיות ויתרו במקרים רבים על הסיטואציה הקלאסית הזאת:

כאן היא נראית בפסל של האמן גרהארד מרקס, שניצב בברמן ונחשב לאחד מסמלי העיר.

מצד שני, ה"מאנישים" הדגישו בדרך כלל את הצד ה"מוזיקלי" של החיות למרות שעד כמה שזכור לי בסיפור של האחרים גרים לא מוזכרת העובדה שלבעלי החיים האלה היה איזה רקע מוזיקלי.

אבל באופן לא מפתיע רוב המאיירים אהבו מאוד את ה"פירמידה" של ארבע החיות, גם מי שבחר לצייר אותן באופן מאוד מסוגנן כמו המאייר הפיני מאטי פיקויאמסה:

או Hsin-Shih Lai, שמאייר/ה חיות די זואולוגיות:

וגם מרסר מַאייר, מאייר אמריקאי פורה מאוד, שהוא בן גילי בערך:

או המאייר הצרפתי המצוין בן זמננו ברונו הייץ, שעובד בקו עבה דמוי חיתוך עץ:

(בקרוב אעלה רשימה על הייץ)

מאייר פולני מצוין ששמו יאנוש גראביאנסקי (1976-1929) עשה אולי את האיור הכי חופשי לסיטואציה הקלאסית הזאת:

היו כמובן מי ששברו את ה"פירמידה" המקורית, כמו הזוג ג'ורג' ודוריס האומן, שניהם ילידי שנות ה-90 של המאה ה-19. הם היו חביבים מאוד על הקהל האמריקאי בגלל הספר שלהם הקטר הקטן שיכול (בתרגום לעברית נקרא: הקטר הכחול שיכול). אצלם התרנגול מתעופף באוויר:

אחד האיורים שאני אוהב במיוחד, וזה לא יפליא אתכם, הוא האיור הזה של וונדה גאג:

וונדה גאג, מי שהביאה לנו את הספר מיליון חתולים, הייתה מקורית מאוד בקומפוזיציות שלה. היא מראה לנו גם את ה"פירמידה" של החיות אבל גם את הארוחה של השודדים.

לפי האיור הזה הקורא עוד לא יודע שמדובר באנשים רעים וגם לא נראה שארבע החיות הנחמדות מסוגלות, או רוצות, להפחיד מישהו.

וכנגד זה הביטו באיור של וולטר קריין, שהיה מעצב לא פחות ממה שהיה מאייר:

האכזריות של החיות ממש מפתיעה אותי. השודד, שלבוש כמו איזה פילוסוף יווני, לא נראה ראוי למה שהארבע האלה עושות לו עם הנבוט והסכין…

ומכאן לספר הזה שיצא בהוצאת עגור בשנת 1998.

זה הסיפור שאני איירתי למהדורה העברית שעיבד שלמה אבס וקרא לו מקהלת החיות העליזה:

אצל אבס הן לא מנגנות אלא מתכוונות לשיר, שכן לכל אחת מהן יש קול מצוין והיא יכולה לשיר.

העיר ברמן לא מוזכרת אצל אבס והחיות הולכות פשוט "לעיר".

הנה כל האיורים מהספר:

כמו כמה מאיירים שכבר הצגתי, גם אותי עניינו השודדים. הנה דיוקנאות של ארבעתם:

כשאיירתי את הספר הזה עוד לא היכרתי את כל הגישות של המוני המאיירים, ובעיקר לא את אלה שגם הם הדגישו את הדמויות של השודדים, כמו וולטר קריין (ראו לעיל) או אוסקר הרפרות:

ואפילו לא את האיור הזה של ג'ורג' קרוקשאנק, אחד האיורים הקדומים לסיפור הזה, שיש בו יותר אקשן מכל האחרים:

או של המאייר לב קפלן:

לב קפלן הוא מאייר רוסי בן זמננו שנראה כאילו הוא חי ומצייר במאה ה-18:

ולסיום, עוד שני פסלים על פי הסיפור הזה. האחד בְּרִיגה:

והפסל הזה, עם החמור המאסיבי, ביפן:

הערה: אם הייתי בעליו של החמור היפני הזה, הייתי מעביד אותו עוד שנים רבות ולא משליך אותו לפנסיה של חמורים.

כאן תוכלו למצוא עוד איורים והתייחסות לסיפור הזה.