איך מציירים מכוניות

מי שמכיר אותי יודע שאין לי רישיון נהיגה.

צרפו לזה את העובדה שלאחי המנוח אמנון היה בית ספר לנהיגה במשך 20 שנה.

אני גם לא טוב בלזהות ולהכיר מכוניות.

כשמספרים לי שמישהו ממכריי רכש מכונית מסוג X ב- 400,000 אלף שקל, אני לא מסוגל להעריך ולהתרגש.

כשהייתי פעוט, עדיין לא היה נהוג לעמוד בצד הכביש ולשאול אותנו הקטנים "איזה אוטו זה?"

וגם לא הראו בטלוויזיה, שטרם הגיעה, גאון קטן בן שש שמזהה סמלים של כלי רכב.

בין הצעצועים המעטים שהיו לנו, היו אמנם כמה מכוניות, אבל כלי רכב משפחתי היה לנו תקופה קצרה, שארכה רק כמה שבועות. ראו רשומה על הפיאט באלילה.

ולכן כשאיירתי את האיור הזה של הפיאט, חיפשתי היטב ברשת והעתקתי את הפיאט באלילה, וזה אולי האוטו הכי יצירתי שאיירתי.

כשאני עובר על הארכיון שלי ומחפש איורים של מכוניות שיש בהם שמץ של מקוריות, כמעט שאיני מוצא.

כשהייתי צריך לאייר לטור של יאיר ניצני איור על הרכב שלו, חיפשתי ברשת והעתקתי את המודל.

גם כשאיירתי את הספר הזה, האיור של מכונית הכבאים היה העתקה:

אבל רוב המכוניות שאיירתי, גם בספרי ילדים וגם בעיתונות, היו משהו גנרי שאפשר לקרוא לו "סיכום של מכונית".

בדיוק כמו שזה סיכום של בית:

משהו כזה:

את היצירתיות שלי בתחום המכוניות אפשר לסכם כך:

*או מכוניות שאני מעתיק מצילום, כמו אלה:

*או סגנוּן (סטייליזציה) של מכונית שאין לה אופי והיא מה שנקרא "כל מכונית":

אפילו באיור כזה, שבו היה חשוב לי שלאיש יהיה אופי, המכונית היא סתם מכונית:

אולי האיור היחיד שבו הענקתי "אופי" למכונית, הוא האיור הזה:

גם כשאני רוצה לאייר סוגים שונים של מכוניות, רואים שאני מוגבל:

אפילו בספר החיפוש של בוב, ספר שאני אוהב במיוחד, שכתבו דנה פקר ובני תומר קרמן, כשבוב הכלב מתפעל מאיזו מכונית (הוא בטוח שהיא כלב), זה לא איזו בנטלי או פורשה, אלא סתם אוטו:

דווקא כשאני מאייר מכוניות של פעם, אני קצת מתעורר לחיים, כמו שתי המכוניות מהספר הזה:

הנה הן עם השירים:

זה מסביר גם למה אני אוהב את האיור של הפיאט באלילה.

וכדי להסביר מה זה להיות יצירתי גם כשמציירים מכוניות, אני פונה כמובן למי ששינה את פני הקריקטורה – סול סטיינברג.

כבר בספר הראשון שלו, All In Line, שבקרוב אקדיש לו רשומה מיוחדת, אפשר לראות את המכונית הזאת:

ואת תמצית ה"ג'יפ":

אבל אולי הקריקטורה הנפלאה ביותר שמישהו צייר אי פעם על מכונית, היא המונית המפורסמת של סטיינברג:

והנה עוד שתי מכוניות של סטיינברג:

ומכאן לקריקטוריסט אחר, בן גילו של סטיינברג אבל הרבה פחות מתוחכם ממנו, שנחשב ל"קריקטוריסט של המכוניות". שמו ראסל ברוקבנק. הוא חי בין השנים 1979-1913.

ברוקבנק נולד בקנדה ליד מפלי הניאגרה, התחנך באונטריו ואחר כך בבית ספר לאמנות בניו יורק, ואז עבר ללונדון ולמד בבית הספר לאמנות בצ'לסי. במלחמת העולם השנייה הוא שירת בצי, ובשנת 1939 החל לפרסם בפאנץ'. עשר שנים מאוחר יותר הוא הפך למנהל האמנותי של הפאנץ' וכיהן בתפקיד הזה 11 שנה.

אז לפני שאראה לכם כמה קריקטורות אופייניות שלו, הנה מיצג של 12 מכוניות פרי ידיו:

כאן נוכחתם שהייתה לו הבנה עמוקה בעיצוב ובצד המכאני של המכונית.

דרך המכוניות שאהב, ברוקבנק הביא לאנגלים גם אמירות על החברה ועל המעמדות:

אתה מתכוון שלאימא שלך היה ממש כזה אוטו?

והנה עוד כמה קריקטורות שלו:

תצטרך לדבר בקול רם, שנינו חרשים

והנה כמה משפטים שכתב ברוקבנק על האהבה שלו:

"איזו ברכה למין האנושי, חוץ מאשר לזקן עתיק כמוני שמאוד אוהב את רעש המכוניות, הסימפוניה הווגנרית של האגזוז, חריקת ההילוכים, ריח השמן, חוזק הבלמים לפני שהם חורכים את הכביש, סיבוב המחוגים בשעונים השונים, שריקת הרוח ויבבותיה של האישה שיושבת בצד, מקופלת כעובר".

לפני שאציג כמה ספרי ילדים על מכוניות, אי אפשר שלא לדבר על צ'יטי צ'יטי בנג בנג של איאן פלמינג, וכוונתי בעיקר לאיורים.

איאן פלמינג אהב מכוניות. את זה אנחנו יודעים גם מעלילות ג'יימס בונד. וצ'יטי צ'יטי בנג בנג היא לכל הדעות המכונית האהובה ביותר שאפשר למצוא בספרי ילדים.

אם אני לא טועה (ואולי דווקא כן) המאייר הראשון שאייר את הספר הוא ברני טוֹבּי (1989-1906).

הוא היה קריקטוריסט פעיל שאייר למעלה מ-1200 קריקטורות.

הנה האיור שלו:

אבל המאייר שפרסם את צ'יטי צ'יטי בנג בנג בכל העולם היה ג'ון ברנינגהם. כתבתי עליו ברשומה הזאת.

בשנות ה-60 של המאה הקודמת, איאן פלמינג והוצאת קייפ חיפשו מאייר למהדורה חדשה ופלמינג רצה את הקריקטוריסט וולי פוקס שמוכר בשם "טרוג", שהיה הקריקטוריסט של הדיילי מייל,. בעלי העיתון לא הרשו לטרוג לאייר את הספר, מכיוון שסיפורי ג'יימס בונד של פלמינג התפרסמו בעיתון המתחרה (הדיילי אקספרס). וכך פנה פלמינג לברנינגהם; ואותי זה משמח, כי בעיניי הוא מאייר מצוין, בניגוד לטרוג שהקו שלו הוא אמנם גרוטסקי אבל חסר ייחוד.

המהדורה הזאת עם הטקסט המלא נחשבת עד היום למהדורה הקלאסית. הנה צ'יטי צ'יטי בנג בנג של ברנינגהם:

עוד שני מאיירים בני זמננו איירו את צ'יטי צ'יטי בנג בנג.

האחד הוא סטיב אנטוני:

אנטוני הוא סופר ומאייר בריטי, שגדל בניו מקסיקו בארצות הברית. סדרת ספרי הילדים שלו על מר פנדה הצליחו מאוד. האיורים שעשה לצ'יטי צ'יטי בנג בנג הם לעיבוד של פיטר בנטלי.

המאייר האחרון שאייר את צ'יטי צ'יטי בנג בנג הוא ג'ו ברגר, שנולד בבריסטול ב-1970.

ייתכן שבקרוב אכתוב עליו.

וכשמדברים על מכונית מעופפת, אני נזכר מייד בספר שאהבתי בילדותי, מכונית הפלא. כאן שתי עטיפות שלו, של מהדורה גרמנית ושל המהדורה שיצאה בארץ:

הנה איור אחד של ולטר טרייר:

למי שמתעניין בסיפור הרקע של הספר הזה, אני מציע לקרוא את הרשימה של חיים נוי.

והנה עוד כמה ספרי ילדים שהגיבורה שלהם היא מכונית.

הראשון הוא זה:

מי שכתבה ואיירה אותו היא ג'יל מקלמורי, שחיה בין השנים 2017-1954.

מקלמורי נולדה, גדלה ועבדה בארצות הברית. היא כתבה ספרי ילדים רבים, אבל סדרת המשאית הכחולה נחשבת להצלחה הגדולה שלה.

הספר מספר על מכונית שמגיעה לחווה ואיך מתייחסות אליה החיות, שחושבות שמדובר בבעל חיים – עוד ספר "קלאסי" שמדבר על קבלת החדש ועל חברות.

עוד ספר עם מכונית צבעונית הוא זה:

הפעם מדובר על זה שגם היחיד הקטן ביותר יכול להשפיע בגדול על ידי עזרתו.

המאייר הוא קווין זימר, מאייר ממישיגן, בעל השקפה דתית שבהחלט משפיעה על האיור שלו.

ומכיוון שהרשומה מתארכת, אביא רק עוד ספר אחד. הנה הוא:

כתבו ואיירו אותו אינגרי ואדגר פארין דוֹלֶר, סופרים ומאיירים אמריקאים של ספרי ילדים, שעבדו בעיקר כצוות.

הסיפור הוא מין גרסה מודרנית של התחרות בין הארנב לצב.

שתי המכוניות חונות זו לצד זו באותו מוסך. אחת נראית חדשה, מבריקה ומהירה, והשנייה קצת מוזנחת וישנה. בליל ירח הן יוצאות להתחרות ביניהן, ולפני שהמסע יסתיים כל אחת תגלה דברים חדשים על עצמה ועל עצם התחרות.

מסתבר שכדי להביא רעיונות פילוסופיים לילדים כדאי להשתמש במכוניות.