אני אמנם נולדתי בכרכור, שהייתה חלק מארץ ישראל, אבל מבחינתי כרכור הייתה פרוור של פינסק.
שני ההורים שלי נולדו בפינסק, ולמרות שהכירו ונישאו כאן בארץ ישראל, פינסק הייתה הדבק המשפחתי.
כשהיו מזכירים בחדשות איזו אישיות שהיה לה קשר עם פינסק, היו הוריי אומרים שהוא “איש טוב”.
לדעת מי שנולד שם, הפינסקאים היו “בעסערע מנטשן” (אנשים יותר טובים), ואף פעם לא שכחו להזכיר שחיים ויצמן, הנשיא הראשון, היה ממוטלֵי, שזה כמעט פינסק, ולמשפחה של גולדה מאירסון (אתם מכירים אותה כ”גולדה מאיר”) היה “שיינק” (שזה בית מרזח) בפינסק. כן, נכון, היא נולדה בקייב. אבל גרה שלוש שנים בפינסק… ואז עוד קראו לה גולדה מאבוביץ’.
כמעט כל המשפחה שלי, כולל דודים ודודות, היו מפינסק. דודי צבי הקלמן, דמות צבעונית, שלימד אותי דברים רבים, גם כתב ספר באידיש על פינסק.
ואני כמובן עשיתי איורים לספר הזה:
להקלמן הייתה חנות למפתחות ברחוב המלך ג’ורג’ 20 בתל אביב, ואם היה נכנס לשם מישהו שמוצאו מפינסק, הוא היה זוכה להנחה גדולה ובעיקר לשיחה ארוכה מאוד.
רק בגיל מבוגר גיליתי ששניים מחבריי הקרובים אף הם מוצאם מפינסק, וכוונתי לאבנר כץ ויאיר גרבוז.
איש משלושתנו לא בחר לנסוע ולבקר בפינסק.
מאנשים שביקרו שם הבנו שהיא כבר לא דומה למה שהייתה כשההורים שלנו גדלו שם.
יום אחד קיבלנו צילום של המצבה לזכר הרוגי הפרעות בפינסק, ולא ידענו אם לצחוק או לגעות בצחוק. יאיר סיפר לי שכאשר הושלמה האנדרטה באו אליו נציגי פינסק בארץ כדי להראות לו ושאלו אותו: “מה אפשר לעשות?” אז יאיר ענה: “תשימו על זה תחתונים”.
אם אכן הפאלוס הוא סמל לאגו ולגאווה, הרי שהמצבה הזאת אין כמוה להדגים את מה שבני המשפחה שלי הרגישו כאשר דובר על פינסק.
רק לאחרונה שלח לי יאיר גרבוז צילום של הבית בפינסק, שבעבר היה בית משפחת גרבוז.
ולפי הבית הזה, משפחת גרבוז הייתה הרבה יותר חשובה ממשפחת כץ וגם מהקרמנים, שבה אחד האחים, סבא שלי, היה נגר, ולאחיו הייתה מאפייה. אגב, לימים המאפייה של קרמן עברה לרחוב שלום עליכם בתל אביב, והייתה מוסד ידוע בתקופתה.
היום פינסק שייכת למה שנקרא בלארוס. ולכן כשנבחרת ישראל בכדורגל שיחקה לא מזמן נגד בלארוס, הנאמנות שלי הייתה חצויה.
אבל היו שנים שפינסק הייתה חלק מפולניה, ואצל יאיר גרבוז השנים האלה קבעו את מבנה האישיות שלו, מה שהביא לנו את הספר הזה:
הספר הנפלא הזה הצליח ונמכר היטב (בכוונה אני לא משתמש בצמד המילים “רב מכר” שהיום מעניקים אותם גם לספרים שעדיין לא הודפסו), ואת הטקסט שרק גרבוז יודע לכתוב מעטרים איורים של הפינסקאי אבנר כץ. וכשאני מתבונן באוסף הפרטים שאבנר כינס באיור אחד, למשל באיור הזה –
אני רואה דמיון מסוים לציורים שיאיר מצייר בתקופה האחרונה. למשל זה:
ברשומה הזאת בחרתי להציג 17 איורים של אבנר, שלכל אחד מהם צירפתי שורות אחדות מהטקסט, ובין קטע לקטע שיבצתי ציור של יאיר.
אני מקווה שחלק מכם יחזרו ויקראו את הספר המשובח הזה.
האיור הראשון הוא לפרק הראשון:
גם אני זוכר היטב כמה היה קשה לשכנע את הוריי לקחת טקסי, בעיקר כי גם בפינסק וגם בכרכור לא היה טקסי. אגב, בפי הוריי המילה “טקסי” הייתה מילה נרדפת למכונית פרטית.
לפני שאתם קוראים את הרשימה הבאה, אספר לכם שאצלנו בכרכור לא היו מחליפים נורת חשמל בלי לצלצל קודם לאורי רודוי. אורי, שהיה נשוי לבת דודתי, היה מנהל חברת חשמל בתל אביב והיה אחראי על כל ענייני החשמל של המשפחה הפינסקאית.
וכעת לעניין הבריאות:
כשחליתי כילד בכרכור ההורים שלי התלבטו אם להזמין את דוקטור קושניר או את דוקטור גולדשטיין, ועד שהחליטו הייתי בדרך כלל מחלים.
וכשאחד משני הרופאים היה מגיע, מה שנשאר לו לעשות זה לכתוב פתק לבית הספר:
ברשימה הזאת יאיר מספר על יום הורים של בתו כשהייתה בצופים, ואבנר הכניס באיור סמל של הנוער העובד. אולי זה כמחווה לי, שאני הייתי בנוער העובד. אבנר בכלל היה בתנועה המאוחדת.
בכרכור היו רק שתי משפחות דתיות. הרב זריצקי והשוחט חרוז’ינסקי. אבל אם היית נקלע בראש השנה לסביבת בית הכנסת, היית חושב שאתה בבני ברק.
היחסים בין ההורים שלי – שניהם נולדו בפינסק, זוכרים? – היו עבורי מסתורין מוחלט. למעט מקרה אחד, אני לא זוכר ריב ביניהם, אבל גם לא ראיתי אותם מתחבקים או מתנשקים.
הייתי אלוף כרכור, ולדעתי גם אלוף הארץ, בשריקה בשתי אצבעות, ותמיד חלמתי לשחק את צ’ונאקוש, אחד הילדים בספר הנערים מרחוב פאל (בעברית בשנות ילדותי הספר חולק לשניים: מחניים ואיזהו גיבור), ילד חזק שהיה מומחה בשריקות בשתי אצבעות.
יאיר יכתוב על מרגלית מה שהוא רוצה. אנחנו החברים מעריצים אותה.
הפעם במקום הערה שלי אני מביא עוד איור של אבנר:
אבנר נולד וגדל בקיבוץ. יאיר בילה כמה שנים בשני קיבוצים, ואילו אני הייתי פעם במשך יומיים בקיבוץ (עד שחליתי), במה שנקרא אז, תאמינו או לא, “מחנה עבודה”.
אבל רבים ממי שבאים אליי הביתה ורואים אותי נעול באופן קבוע בסנדלים, מציינים ש”רואים שאתה קיבוצניק…”
כל המילים והמושגים שמופיעים ברשימה הזאת של יאיר או באיור של אבנר – דברים כמו “רחם”, “חצוצרות”, “שופכה” – לא נשמעו באוויר של השכונה הפינסקאית כרכור. אבא שלי היה הראשון שהסמיק כשבהגדה של פסח הגענו ל”שדיים צימחו”.
ואם הייתי צריך לאייר איור דומה לזה שעשה אבנר, היה הסומק של יעקב קרמן אבי מגיע עד אליי.
למרות שבלונדון אני ממש מתרחק מתחנת בייקר סטריט, הסמוכה למוזיאון מדאם טוסו, בשאר הערים, כמו ברצלונה ופראג, דווקא הקפדתי לבקר במוזיאוני השעווה. בפראג אפילו הפעלתי את כל האזעקות כשבחרתי להצטלם עם קארל צ’אפק.
*
בחרתי להראות את האיורים של אבנר לספר תמיד פולני, כי לדעתי אין בארץ עוד ספר עם איורים נועזים כאלה.
לעשות קומפוזיציות “קולאז’יות”, מבלי שמדובר בקולאז’ של ממש, זה אתגר קשה ודורש מהמאייר אומץ לב רב, בדיוק מה שהיה לאבנר הילד מפינסק.
שכחת דני לציין שהכל התחיל בעצם ב”דבר אחר”, שם חברנו כולנו, אתה, אהרלה שמי ז”ל, שלמה ניצן המושחז (שנעלם לנו בשנים האחרונות), אבנר המנוח הנפלא, יאיר יבדל”א החכם והמצחיק, תרזה ואני – ושם החל יאיר במדורו “תמיד פולני” שהיה חתום ע”י “י. פולני” (אתגאה בכך שאני זה ששכנע את יאיר להצטרף לחבורת עורכי “דבר אחר”, לאחר ששמעתי אותו מספר בגלי צה”ל על יום ארור ומקולל שעבר, מהבחינה האישית, היצירתית והכלכלית, כשנכנס להימלט מצרותיו למסעדת פאר, הזמין בפרוטותיו והאחרונות ארוחת מלכים ומשקאות בהתאם, אכל ושתה ויצא משם מוכן יותר למלחמת הקיום. אם אני זוכר נכון, גם הענקתי ליאיר את פסבדוניו הנ”ל ואת שם מדורו.
ובהקשר לבלורוס, אז גם אני מהסביבה: משפחת אבי חיה בכפר הגדול טלחן, בסמוך למוטול (“מוטלה”, קראו לה ביהודית), משם הגיעה המשפחה בדור הקודם ושם נתפס סבי מאיר, כילד, כשסחב אגסים מהעץ שבחצר משפחת וייצמן, על ידי אמו של מי שיהיה נשיא המדינה עשרות שנים אחרי זה. בטלחן היה למשפחה מפעל לייצור נעליים ואחרי מלחמת העולם הראשונה עברו אבי ושניים מארבעת אחיו לפינס, כציונים, דוברי עברית מילדותם ועלו לארץ בראשית העליה השלישית. אבי מעולם לא רצה לחזור ולבקר בעיירות ילדותו ונעוריו.
ב-1993, אחרי הפרסטרואיקה, יצאתי אני לבקר שם במשלחת משרד החוץ, כדי לחגוג את יום העצמאות לישראל לראשונה בקהילות היהודיות המשוחררות של אסטוניה, ליטא, לטוויה ובלורוס. במינסק שכרתי מכונית עם נהג ומתורגמנית ונסענו לכפר של אבי, שנראה כמעט כמו לא עברו 80 השנים מאז אבא עזב אותו. בקתות עם גגדות קש, גדרות עץ צבועות בכחול, ובבושקות עם מטפחות ראש, ממש כמו אמא שלי (שנולדה באוקראינה).
בטלחן מצאנו בין עצי ליבנה דקים, קבר אחים של כל יהודי טלחן. מצבת אבן קטנה ופשוטה דיווחה בסובייטית יבשה “כאן קבורים 1.4 אלף אזרחים סובייטיים שנרצחו בידי הפאשיסטים, אוגוסט 1941”. משם נסענו למוטול, ומצאנו במרכז הכפר שברי מצבות שחוקות עם שמות בעברית. בבית העלמין שם לא נותרה מצבה אחת של יהודים. נסענו לפינסק המדכאת, וגם שם, אותו הדבר. בעקבות הרגשות העזים שהשאיר בי הביקור כתבתי את הספר “דובים ויער”. בלורוס נשארה דיקטטורה סובייטית אכזרית, תלויית-פוטין, שהתקיימו בו הפגנות בלתי פוסקות, כמו המחאה שלנו, שדוכאו באכזריות רבה ע”י הרודן לוקאשנקו.
רשימה מופלאה.
זאת ההוכחה שהאיור הוא אביו של ההומור האמיתי.