ריאיון עם צחי פרבר

במסגרת סדרת ראיונות שאני עורך עם מאיירים, הפעם אני מראיין את צחי פַרבֶּר – מאייר, אמן קומיקס, סופר ומרצה בבצלאל. צחי זכה בפרס שר התרבות בתחום היצירה הספרותית העברית ובפרס היצירה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול. אבנים, הרומן הראשון שכתב, היה מועמד ברשימה הקצרה של פרס ספיר לספרות.

הריאיון עם צחי הוא ארוך במיוחד. שקלתי לבקש מצחי שיקצר, אבל מכיוון שאהבתי מאוד את הטקסט, השארתי אותו כפי שהוא.

את האיורים שצחי שלח לי שילבתי בטקסט בלי קשר מיוחד לתוכן. מאחר שצחי הוא פורטרטיסט מעולה, חלק מהאיורים הם דיוקנאות של דמויות מוכרות. השארתי לכם לנחש את זהותן.

*

מי היוצרים שהשפיעו עליך?
לפני שנים רבות צפיתי בפלוך, סרטו של דן וולמן (התסריט נכתב בצוותא עם חנוך לוין). הסרט הוא אפל וקודר, ואברהם חלפי, השחקן והמשורר, מופיע בו בתפקיד הראשי. העלילה פשוטה עד מאוד: פלוך הוא גבר כבן 70, הנשוי לאישה כעורה בשם גרדה וסבא לתינוק. נדמה כי התינוק הוא כל עולמו, ולכן, כאשר בתאונת דרכים נספה התינוק ביחד עם הוריו, בנו וכלתו של פלוך, הוא מחליט להתגרש מאשתו הזקנה וללכת למצוא לו אישה צעירה, שתלד לו ילד, שבבוא העת יביא לו נכד חדש.

נדהמתי מהעוצמה הגרוטסקית הטמונה בפניו המביעות של אברהם חלפי, היה נדמה כי כל הצער שבעולם טמון בהן. התחלתי לחפש פרטים ולקרוא אודותיו; כאבתי את בדידותו, את התאהבותו בנשות חבריו. קראתי את שיריו הנהדרים, למשל תוכי יוסי, אותו כתב כבר בגיל 29 בחדרו השכור בתל אביב, כשהבין את הגורל העגום הצפוי לו:

"ערירי, בלי אישה תוכייה ויולדת.
לתוכי שכמוך אסור לאהוב.
אתה לא תאהב, יוסי, יוסי, אף פעם.
כמוך נולדו להנעים פטפוטים
עם כל משורר, שלבו אש וזעם
בין לבבות אדישים וחוטאים.
כמוך הם רק צעצוע בבית
למען יוכלו ילדים לשחק.
פטפט, תוכי יוסי,
נחמני כזית. ליבי היום ריק".

זכרתי איך סיפר פעם אחד מיושבי קפה כסית על אברהם חלפי, שיצא מבית הקפה לעת ערב, צנום, דל קומה, לבוש במעיל ארוך, והנה, מצמרת אחד העצים שברחוב הטילה ציפור לשלשת על קרחתו הגדולה. אותו אדם אמר כי חלפי רק מחה את קרחתו, הרים את ראשו כלפי למעלה, חייך, ואמר בעצב: "ולעשירים את מזמרת…" וליבי נכמר.

הייתי אז בן 29 גם אני. ישבתי לעת ערב בחדרי השכור בשכונת נחלאות בירושלים והכנתי את פרויקט הגמר שלי לבצלאל. אלה היו פרצופים גרוטסקיים של פוליטיקאים. ציירתי את שולמית אלוני וחשבתי על אברהם חלפי. הוא כבר לא היה חי אז, חלפי, שנים רבות, אבל הרגשתי שהוא מחייך אליי ומדבר אליי מבעד לזמנים, כדבר כל אדם שעסק באמנות אל תלמידו הצעיר ממנו, אל חברו. ביום הגשת פרויקט הגמר, רבים מהמורים שלי בבצלאל לא אהבו את האיורים הללו, חלקם התלבטו בקול רם אם אני "וירטואוז או מנייריסט" (ולא התכוונו להחמיא), אבל העבירו אותי בכל זאת. כמעט תמיד נהגו "להעביר אותי בכל זאת" (לאחר מכן ערוץ 2 רכש את הפרויקט בשלמותו עבור העונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה החרצופים, אבל זה כבר סיפור אחר).
*

לא הרבית לאייר ספרי עלילה עם טקסטים של אחרים. יש לכך סיבה?
בהחלט כן. לפני כ-17 שנה, כאשר סופרת ילדים ידועה עד מאוד הציעה לי לאייר את ספרה, שלחתי לה איור בודד לדוגמה, אותו היא לא אהבה. הסיפור שהיא כתבה היה אודות סבתא אחת, מינה, שיש לה 13 נכדים ועוד אחד בדרך. סבתא מינה נוסעת לבקר אותם. בדרך היא עוצרת בחנות מכולת קטנה כדי לקנות להם דברים טובים, ובינתיים היא גם רוצה להראות לבעל חנות המכולת תמונות של הנכדים שלה. בעל חנות המכולת לא כל כך רוצה לראות את התמונות, אבל הסבתא לא מוותרת ורודפת אחריו במעגלים.

עד כאן מתואר מה שנמצא באיור שהכנתי. שלחתי אותו במייל לסופרת, ולא עבר זמן רב והיא התקשרה אליי בטלפון ואמרה לי:
"צחי, הציור הזה שאתה שלחת לי בתור דוגמה, מאוד מכוער!"
שאלתי אותה: "למה מכוער?"
והיא ענתה לי: "כי הסבתא מכוערת. היא שמנה מדי".
שאלתי אותה: "ואיך תרצי שאצייר אותה?"
והיא ענתה לי: "צייר אותה רזה, כאילו הייתה פעם דוגמנית".
אמרתי לה: "אבל הרי אני מכיר סבתות. אפילו היו לי שתיים כאלה… לא כולן רזות כמו דוגמנית".
והיא ענתה לי: "טוב, אבל החתול הזה שציירת שם למטה, גם הוא מכוער".
שאלתי אותה: "למה מכוער? הוא כתום וחמוד, עגול כמו כדור, וציירתי לו פנים כמו של סיני זקן… תראי כמה הוא מתוק".
אבל היא אמרה: "לא, הוא שמן מדי".
שאלתי: "נו, אז איך לצייר אותו?" (וכמעט והוספתי: "כאילו היה פעם דוגמנית?")
והיא ענתה: "צייר אותו בבקשה רזה, עם עיניים גדולות, כמו אצל וולט דיסני".
אמרתי לה: "תראי, ביקשת ממני לצייר חנות מכולת בבנימינה, נכון? נכון. בחנות הזאת עומדת בפינה חבית של דגים מלוחים. החתול הזה אוכל כל היום וכל הלילה דגים מלוחים. אז איך את רוצה שהוא יהיה רזה עם עיניים גדולות כמו אצל וולט דיסני?"
אותה סופרת ידועה היא אישה קטנה פיזית, אבל בעלת תעצומות נפש גדולות מאוד, ונדמה שהיא לא רגילה שעונים לה יותר מדי. היות שעניתי לה כל הזמן, היא כעסה ושאלה אותי במתק שפתיים מבעד לאפרכסת הטלפון: "תגיד לי, צחי, אתה צובע בצבעי מים, נכון?"
עניתי לה בשמחה: "נכון!"
"אז תדע לך", היא אמרה, "שזה נראה כאילו ציירת לסבתא מחלת עור!"

כאן הסתיימה השיחה. הנחתי את שפופרת הטלפון במקומה והלכתי להביט בציור כדי לחפש את מחלת העור עליה דיברה הסופרת. הבטתי בסבתא המצוירת ותחילה לא הבנתי כלום. ואז פתאום, נפל לי האסימון, הבנתי מה היא רוצה ממני. כאמור, זה היה לפני כמעט 20 שנה, והסופרת הרי הייתה סבתא בעצמה, היום היא כבר יותר מבוגרת אבל אז הייתה עדיין סבתא צעירה, והיא פחדה. היא לא רצתה שהילדים יחשבו שהיא זאת הסבתא המצוירת, סבתא עם אף הנראה כמו תפוח אדמה ומשקפיים מצחיקות. היא רצתה שאצייר אותה כבובת ברבי מזדקנת, אבל אני הקפדתי לא לצייר בובות ברבי כי לא רציתי שלילדות קטנות יהיה אידאל מעוות של גוף האישה, אז חזרתי אליה והודעתי לה שאני לא מעוניין לצייר את הספר. כמעט בו ברגע התקשרו אליי מהוצאת מודן וביקשו ממני לצייר לה ספרים אחרים, ללא סבתות בכלל, בכדי שאף ילד לא יחשוב שהסבתא המצוירת היא הסופרת. עניתי שזה בסדר גמור, והסופרת עוד פעם התקשרה אליי, וכך זה המשיך הלאה והלאה, סבב אחרי סבב של הערות ומחיקות…

אני אוהב עד מאוד את אותה סופרת. היא אישה טובה ויקרה. הייתי בא אליה לביתה שברמת אפעל, טועם עוגות קצפת מדהימות, שומע ממנה: "מי עוד יכין לך עוגות כאלה?!" וגם מקשיב לה שעה שהייתה מקלידה על הפסנתר הלבן שבקומה השנייה שירי ילדים עליהם גדלתי. אבל למרות העוגות והשירים, החלטתי שלא אאייר יותר לסופרים אחרים.

*

אם היית מתבקש ללמד או לכתוב את תולדות האיור, מה היו המשפטים הראשונים? ומתי היית מתחיל?
אני מלמד לא מעט שנים את תולדות הקומיקס העברי במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל. בשיעור הראשון של הקורס אני מקדים בכמה משפטים ואומר, כי אולי לא יפליא הדבר, אבל בעוד הקומיקס העברי נולד בבית קפה – בפגישה בין אריה נבון ללאה גולדברג ב"כסית", במשכנו הראשון שברחוב בן יהודה בתל אביב, בשנת 1935, זמן מה לפני שיתוף הפעולה ביניהם ב"דבר לילדים" – הרי שהקריקטורה העברית נולדה כשנתיים לפני כן בתור בתחנת האוטובוס, בפגישה בין ברל כצנלסון עורך עיתון "דבר" לאותו אריה נבון, בתור לקו אוטובוס מספר 2, בתחנה שהייתה ממוקמת ליד קולנוע מוגרבי, בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב. כלומר, אם הקומיקס נולד בבית קפה, והקריקטורה נולדה בתור לאוטובוס, אז היכן נולד האיור? אני חושש שאני לא יודע בוודאות, אבל אם נמשיך באותו הקו עצמו, יש בוודאי לא מעט אפשרויות מסקרנות.

*

האם לדעתך יש קשר בין הצלחה לאיכות?
מישהו בשם דני קרמן אמר לי פעם שלדעתו אין ממש קשר, וכולם מסכימים איתו עד שאיזה ספר שלהם מאוד מצליח, וממש מאותו הרגע הם חושבים שדווקא יש קשר ושהספר שלהם הוא גם טוב, כלומר איכותי. חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שאין לי תשובה טובה יותר מהתשובה החכמה הזו. כלומר כרגע אני מסכים עם דני לגמרי, אבל אם ביום מן הימים אחד מהספרים שלי יצליח מסחרית, אני משוכנע שאאמין שיש קשר עמוק בין הצלחה לאיכות, קשר בלתי ניתן להפרדה.

*

האם יש ספרים שאתה אוהב ולכן חוזר וקורא אותם שוב ושוב? ואם כן, האם אתה מוכן לגלות אילו הם ולספר משהו על הסיבה שהם קרובים לליבך?
בוודאי שיש. אני חוזר מדי פעם בפעם אל לין הגדול ולין הקטן הנפלא, של הסופר הסיני צ'אנג טיאן-וי, "סיפור לילדים עם ציורים רבים", כך כתוב בשער הפנימי (רק חבל שבמהדורה העברית לא טרחו לציין מי צייר אותם). אני חוזר גם לצ'יבי הנהדר של הסופר היהודי-הונגרי בלה סנש (אבא של חנה), שם דווקא מופיע גם שם המאייר הצ'כי המעולה, אונדז'יי סקורא. אבל הספר שאני חוזר אליו שוב ושוב קשור דווקא לסיפור הבא, שהתרחש לפני לא מעט שנים:

לאביב השכן, הילד הממושקף מהקומה השנייה, הייתה ספרייה בבית. בתוך החדר שלו, פרוש ומתוח על פני כל הקיר המזרחי אשר מול המיטה, היה ממוקם מעין ארון עץ עם מדפים, עליהם ניצבו צפופים ומסודרים בקפידה ספרים על גבי ספרים. היו שם כל ספרי השביעייה הסודית, חבורת הבלשים והכלב, סדרת חסמבה, ספרי אריך קסטנר; בעצם כל מה שרק היה ניתן לחשוב עליו אז, והכול ממוין וממוספר על פי סדר כרונולוגי.

בנוסף הייתה לו מחברת שורות עבה, בה הוא היה רושם איזה ספר הוא השאיל, באיזה תאריך ולמי (הוא נהג לתת הארכת זמן של שבועיים בערך). בתנועה רבת חשיבות הוא נהג לזקור את קצה אצבעו, להסיט למעלה את משקפיו העבים וללהג כדרכם של ספרנים בוגרים, לספר פכים ואנקדוטות מהרגליהם של הקוראים המחליפים, כמו למשל אודות גרוס בן השכנים, שאומנם למד זה מכבר בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי, אבל נהג לקרוא עדיין אך ורק את האותיות הגדולות והמנוקדות של תוכידס.

אצל אביב התוודעתי לראשונה לספר התיש אצל הספר. מדובר באסופת סיפורים אותם כתב אריך קסטנר עבור כתבי-עת של ילדים ובשביל העיתון "ברלינר טאגבלאט". הסיפורים היו אניגמטיים משהו, מוזרים, ויחד עם זאת מרגשים ונוגעים ללב. הרגשתי כי הם אינם מובנים מאליהם וכי המהות מעניינת יותר כשלא קיים הסבר רציונלי לדברים.

את הספר קראתי פעם אחת, אולי פעמיים. החזרתי אותו לאביב, ומאז, במשך שנים לא ראיתי אותו עוד, למרות שחיפשתי אותו שוב ושוב. מכל הסיפורים שהיו בספר, סיפור אחד לא נתן לי מנוח – סיפור על ילד בשם יואכים, שנשלח מביתו בערב חג המולד כדי להביא צנצנת חרדל, והלך ולא חזר ללא כל סיבה מיוחדת. הדבר הזה – כלומר חוסר סיבה הגיונית ומוגדרת של הליכה אל הלא נודע וקטיעת קשר בסיסי בין ילד להוריו, במיוחד כשהדבר קורה בגרמניה של בין המלחמות – הטריד אותי כבר אז בתור ילד, וגם שנים לאחר מכן בתור אדם מבוגר.

השנים חלפו, כבר הייתי סטודנט בבצלאל, ועדיין חיפשתי אחר הספר, הפעם בחנויות לספרים משומשים בירושלים. אפילו קשר עם אביב, אותו ילד ספרן, יצרתי באותו הזמן (הוא כבר סיים אז את לימודי הרפואה), ושאלתי אותו אודות הספר ועל גורלו של יואכים האומלל, אבל הוא טען שאינו זוכר בבירור ספר כזה או סיפור דומה לזה שתיארתי והעלה השערה שמדובר בקטע מספר אחר של אריך קסטנר, הכיתה המעופפת, אם בכלל.

ואז, לאחר שנים של חיפושים, קיבלתי טלפון מחנות ספרים משומשים ירושלמית במרכז כלל, וקול אדיש הודיע לי כי הספר ימתין לי מספר ימים עד יום חמישי. בו ביום מיהרתי אל החנות ושם חיכה לי כרך ישן בצבע אפרפר-ירקרק של התיש אצל הספר, אותו אייר הורסט למקה (שהחליף את ולטר טרייר, המאייר היהודי-צ'כי האגדי, שעבד עם קסטנר בעבר). כבר באוטובוס בדרך חזרה הביתה פתחתי את הספר בידיים רועדות, ושם חיכו לי מספר הפתעות: ראשית, לילד שזכרתי לא קראו יואכים אלא פליכס, וגם שם משפחה היה לו: פריסר. שנית, לא היה מדובר בחג המולד אלא בחג החנוכה, כלומר יעקב עדיני, שתרגם את הספר בשנות השישים, כתב שבני המשפחה הניחו את מתנות החג מול החנוכייה ורק אז הלכו אל החדר הסמוך וישבו לאכול את נקניקיות החזיר שלהם. ושלישית, וזו גם ההפתעה העיקרית, הייתה סיבה לכך שאותו פליכס לא חזר. הוא היה ילד מוכה. אביו בעט בו ושלח אותו להביא צנצנת חרדל בערב חג המולד (כלומר חנוכה) מעט לפני שנסגרו החנויות, אבל בגלל היותו נער חולמני הוא לא שם לב שחלף הזמן והחנויות הוגפו. בכל אופן, הוא לא היה מוכן לשוב הביתה ללא החרדל. "היום", כך כתב קסטנר בספר, "הוא לא יכול לעמוד בפני סטירות לחי".

אבל פליכס חזר לבסוף, לאחר חמש שנים, בערב חג המולד (או שוב בליל חנוכה, בשנת תרצ"ב, על פי עדיני המתרגם), והוריו המבוגרים, שישבו ואכלו מאז נקניקיות ללא חרדל לזכרו, שמעו את הדלת הנפתחת והרגישו בצעדים מתקרבים מאחור, אבל חששו להפנות את ראשיהם פן זה לא יהיה הוא. ואז הגיח קול מרעיד ואמר: "ובכן, הנה החרדל, אבא". ויד נשלחה בינות לשני הזקנים והעמידה צנצנת מלאה חרדל על השולחן. ההורים בכו מרוב אושר. או כפי שכתב קסטנר: "האם כבשה פניה בקרקע ושילבה ידיה. האב הגביה קומתו ליד השולחן, הפנה, על אף הדמעות שבעיניו, ראשו מתחייך, הרים זרועו, הנחית סטירה מצלצלת על לחיו של האיש הצעיר ואמר: 'אכן זה ארך זמן רב מדי, חסר לב שכמוך. שב!' "

*

האם חשת פעם חרטה על כך שאתה מאייר ולא צייר?
בהחלט כן. לאחר שסיימתי את הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי (כיום "תקשורת חזותית") בבצלאל והתחלתי לאייר בעיתונים ובספרים וגם ללמד, נרשמתי ללימודי ציור אצל ישראל הרשברג ב"הסדנה לציור ורישום" בירושלים. ציירנו שם ציור פיגורטיבי במשך שעות רבות, כמעט בכל ימות השבוע. תחילה עבדנו בפחם, לאחר מכן בצבעי שמן, ואכן, הרגשתי שאני משתפר עד מאוד. הרשברג, מורה קפדן ואמן נפלא, שהיה מגיע פעם בשבוע לסדנה, שיבח אותי. הוא החמיא לי בכל הזדמנות וטען בפני כולם כי אהיה צייר. אבל עמוק בפנים הרגשתי שזה לא היה זה. כשביקרנו אצלו בסטודיו יום אחד, והבטנו בהשתאות סביב, המקום נראה כמו מעבדה. הרשברג גער בנו ללא הרף, הזהיר עד מאוד שלא ניגע בדבר מה, ואנחנו ראינו עשרות גלילים אטומים עם גווני ירוק, בהם הוא התכוון לצייר עצי ברוש (היו שם למעלה משלושים גוונים של ירוק). הדבר נראה לי טכני מדי ומפרך עד מאוד. ואז, לפני שיצאתי מהסטודיו, ראיתי דיסקים של מוזיקה קלאסית מונחים על השולחן בפינת החדר. על עטיפתו של אחד מהם היה איור גרוטסקי נפלא, אני כבר לא זוכר מהו. הבטתי באיור, אחר הבטתי בכל הברושים המוחשיים והמרהיבים אותם צייר הרשברג, והבנתי שנפשי לא יוצאת אל הברושים הפיגורטיביים הללו בעלי שלושים הגוונים. נפשי יצאה כמו פעם אל הגרוטסקי, אל המוגזם, אל הדבר שלא מחקה את המציאות בצורה ברורה, ואכן, נדמה כי כך היה, לא רק בציור אלא גם בכתיבה. לאחר אותו ביקור בסטודיו של הרשברג פרשתי מהלימודים.

*

האם העובדה שאתה גם סופר נובעת מזה שאתה מאייר, או שהתחלת לכתוב בלי כל קשר לאיור? ובכלל האם תוכל לספר משהו על הקשר בין היותך סופר למאייר?
אני חוזר לתקופה בה הייתי ילד וחושב על ילדה קטנה אותה אהבתי אז, שאומנם הייתה חברה שלי תקופה מסוימת, אבל לא החזירה לי אהבה. אני חושב על הלילות בהם הייתי שוכב כילד במיטה, יוקד וקודח ומכוון את כל רצוני, את מחשבותיי, את תפילותיי הבלתי פוסקות, למשהו גדול איום ונורא שיקרה, שיזעזע את המציאות הקיימת ויגרום לה לאהוב אותי בחזרה. אני נזכר איך אחרי מספר שבועות, אבא שלה, צנחן מילואים נחמד, עדין וטוב לב, נהרג במלחמה. אני נזכר איך אותה ילדה נעלמת לי אט-אט מהראש וכל מה שנשאר בעצם זה אבא שלה. אני מביט בעיני רוחי בשביל הבית בו הם גרו ברחוב קריית ספר 12 בראשון לציון, מנסה לדמיין את אבא שלה פוסע בו לפני שנים רבות, בראשית חודש אוקטובר, כשהוא לבוש מדי צבא ירוקים ונושא תרמיל, וצער נורא אוחז בי ואינו מרפה. האם הוא עצר בסוף השביל, על סף המדרכה, והביט למעלה אל הבית בפעם האחרונה?

עשרים שנה בדיוק אחרי אותו מקרה סיימתי את לימודיי במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, ועיתון "במחנה" הזמין אותי לכתוב סיפור קומיקס בהמשכים. התנאי היה שלסיפור יהיה קשר, זיקה כלשהי, לצבא. היות שהנושא האישי הוא שמדבר אליי בעיקר, וגם חייל קטן עד מאוד הייתי בעוונותיי, החלטתי לשוב לעבר ולגעת באותה מלחמה. את אבא של אותה ילדה הנחתי לנפשו ולקחתי במקומו את אבא שלי.

החלפתי את השנה מ-73' ל-67', ושלחתי את אבא שלי לשדה הקרב, כשאני עומד על המרפסת, מביט אל מורד הרחוב ומחכה באמונה עיוורת שדבר יקר אשר נעלם לך, זה המתרחק ממך והולך לאיבוד, יתגלה לנגד עיניך בדיוק במקום בו ראית אותו בפעם האחרונה. את האב, אבא שלי הפעם, השארתי שם, לא יכולתי להניח לו לחזור. בקומיקס לא ידוע מה קרה לו. האם הוא נפל בקרב? נלקח בשבי? ערק והיגר לארץ אחרת? בכל אופן, הילד הקטן ממשיך לחכות לו, מביט בהתרחשויות ובאירועי הרחוב, ואט-אט עקב אי-שובו והיעדרותו של האב, מתפרק נפשית גם הילד, כלומר אני, ונעלם.

את הסיפור הזה, בו נגעתי פעם כשפרסמתי בעיתון "במחנה", אני מרחיב כעת גם באיור של רומן גרפי בשם צעצועים, והרחבתי כבר בכתיבה – הוא מופיע באחד הפרקים הראשונים של נודדות ציפורים, הרומן הבא שלי, שיראה אור בקרוב בהוצאת כנרת זמורה דביר. שם, מתוך אותם ערפילי סוף קיץ רחוק שלפני המלחמה, אני רואה עדיין את עדיא־סעדיה, הרי הוא ערקבי המורה לחקלאות, עומד וניצב, בסיסו רחב וקודקודו צר, נטוע באדמה של גינת בית הספר ומגרף את הערוגות. אדים עלו מהאדמה החמה, ואני רואה שם בגינה גם את עצמי, כילד הרוכן סמוך ותוהה על קומתי הקטנה, על משקפיי העבים ועל בלוריתי הסמיכה והמקורזלת. מדי פעם בפעם מזדקף אותו ילד שהייתי מבעד לדוק האפור, מוציא באת החפירה מעט רגבי עפר מהערמה במריצה שנשא, זורה, מפזר על הערוגה, וסעדיה מצידו מסדר ומחליק הכול במגרפה. הדבר יתבטא ישירות, כך ידעתי, במה שיירשם בתעודה, ואכן בסיום אותו שליש ראשון וארור, שליש שתחילתו במלחמה, קיבלתי את הציון "כמעט טוב מאוד" בחקלאות.

כך אני ממשיך, רואה ומתאר בפירוט את אותם ימים ספורים, שבועות אחרונים של תמימות שלפני המלחמה. הפעם כבר לא אברח ממה שעשיתי לאותה ילדה ולאבא שלה. הגיע הזמן לתת על כך את הדין.

*

מה היחס שלך לביקורת?
ביקורת בונה היא דבר נפלא לדעתי. ביקורת הרסנית היא דבר איום. בכתיבה למשל, לצד כל הפרסים הספרותיים והביקורות הטובות, כמו זו של הסופר והמבקר ירון אביטוב ב"מקור ראשון", שטען כי הכתיבה שלי היא לטעמו "גן-עדן לקוראים המחפשים ספרות איכותית, בעידן שבו כתיבת הפרוזה הולכת ומתמסחרת", היו ביקורות של קוראים באינטרנט, שכתבו ביקורות כמו: "מאייר נפלא, חבל עד מאוד שלא נשאר רק בתחום האיור".

קשה לי לשמוע ביקורת שלילית עליי; קשה לי עוד יותר למתוח ביקורת שלילית על אחרים, ולכן אני משתדל להימנע מכך. אם אני לא אוהב דבר מה, אני מעדיף לשמור את דעתי לעצמי. כמורה אתה חייב מדי פעם בפעם לתת ביקורת, ולכן, גם כשאני מביט בעבודות הפחות טובות של הסטודנטים, תמיד אציין תחילה את החיובי שבהן, ורק אז אומר מה ניתן, לדעתי לפחות, לשפר. אם צריך הרבה לשפר או מעט, זה כבר לא משנה. תחילה תמיד אומר את הדברים הטובים.

*

אני מניח שכמורה עזרת לרבים להגיע להישגים ולהתקדם. האם היו גם מקרים שנדמה לך שגרמת נזק לתלמיד?
השאלה הזאת מפחידה אותי. בחישוב פשוט אני מעריך שהיו לי במהלך השנים בין-2,500 ל-3,000 סטודנטים/תלמידים, ואני מניח כי כמו שהיו מקרים חיוביים בהם עזרתי לאחדים מהם להתקדם ולהגיע להישגים, היו בוודאי גם מקרים שליליים, בהם גרמתי לכמה מהם נזק. אני מקווה שיסלחו לי כל אלו שצריכים לסלוח וחושש עד מאוד לחשוב על כך.

הראיונות הקודמים בסדרה:

ירמי פינקוס

אורה איתן

בתיה קולטון

יז'י סליבה

איתמר דאובה.

חנוך פיבן