עבר ועתיד באיור ההולנדי

חיים באר אמר לי פעם: "זה נכון שהחינוך שלנו הכין אותנו לחיים אבל במקרה שלי זה הכנה לחיים במאה ה-19".

אם האמנים בני זמננו, או לפחות חלקם, מנסים לקחת אותנו לעולם העכשווי ואפילו העתידי, מבין המאיירים יש רבים שמנסים להשאיר אותנו בעבר, ולפעמים אפילו בעבר שלא היה קיים.

זה כמובן מתחיל עם הסופרים מחברי האגדות, בתקופה שטרם השכילו לחבר אגדות מהעתיד, מה שמכונה באופן כללי "סיינספיקשן".

מאיירים רבים מכורים לאגדות, והתפיסה האמנותית שלהם הייתה נטועה באיזה פולקלור עממי שממנו הגיעו אלפים, גמדים ופיות, שגרמו לילדים רבים (ואני כותב "ילדים" כי בספרי מבוגרים יש מעט איורים) להיות מוכנים, כמו שאמר חיים באר, לחיים בעבר.

מאייר כזה הוא אחד מגיבורי הרשומה הזאת, והוא זה שהביא אותי לכתוב אותה. זהו אנטון פיק. הרשומה הזאת עוסקת בו ובעוד כמה מאיירים הולנדים.

והראשונה היא רי (מארי) קראמר (1977-1887)

קראמר היא מאיירת וסופרת ילדים, הנחשבת למאיירת החשובה ביותר בהולנד בתחילת המאה ה-20 ביחד עם בן דורה אנטון פיק. היא הושפעה ממאיירים רבים מבין אלה שנחשבים לתור הזהב של האיור באנגליה כדוגמת אדמונד דולאק, אוברי בירדסלי וארתור רקהאם. הנה כמה איורים שלה:

והושפעה גם מקייט גרינאווי שקדמה להם:

קראמר הייתה בתו של רב חובל ונולדה באיי הודו המזרחית (כיום אינדונזיה). בגיל תשע עברה להולנד, שם הוכשרה כאמנית ופנתה לאיור.

עד היום יש רבים בהולנד שנוטרים לה טינה על השמרנות שלה. הנה מה שכתבה עליה הסופרת אני מ.ג. שמידט:

"המאיירים של ילדותי רי קראמר ודאן הוקסמה הרעילו את סיפורי האגדות ואת המגזינים לילדים… הם לא נתנו אוויר ולא השאירו דלת פתוחה, פשוט סגרו כל דרך…"

עובדה מעניינת, שדווקא היא, שנחשבה שמרנית באיור לספרי הילדים (ולא רק – היא איירה איורים רבים לשייקספיר ולאחרים), הייתה לוחמת ברזיזסטאנס ההולנדי בתקופת הכיבוש הנאצי, ועבודות שלה הוחרמו על ידי הגרמנים. היא עזרה לפליטים ופרסמה חרוזים אנטי נאצים בעילום שם בעיתונים המחתרתיים. ב-1954 עברה לגור במיורקה וב-1971 חזרה לגור בהולנד. היא מתה ב-1977 בגיל 90.

התאום המקצועי שלה היה אנטון פיק המוזכר למעלה.

פיק חי בין השנים 1987-1895 (צעיר מקראמר בשמונה שנים).

עוד יותר מקראמר, פיק היה "המאייר של העבר". הוא אהב מאוד לצייר פיות וסצנות ילדיות ובעיקר חגיגיות של חג המולד.

הקהל הרחב אהב מאוד את האיורים שלו אבל, אנשי האמנות העניקו לו את התואר "קיטש".

מי שמבקש להשוות אותו לרי קראמר יווכח שבאיורים שלו יש משהו יותר מקורי, והשפה שלו קצת פחות קלה לחיקוי בהשוואה לאיורים של קראמר.

פיק הרבה לנסוע והיה כמעט בכל ארץ באירופה, כשמוקד ההתעניינות שלו היו ערים עתיקות ו"ציוריות" עם דגש כמובן על העבר.

אגב, תופעה מעניינת שבולטת באיורים שלו – ואפשר לזהות אותה בתחומים רבים, כולל קולנוע, וכדאי פעם לחקור אותה – היא מה שאני מכנה "פעם עתיק תמיד עתיק". כלומר, גם כשמראים לנו בתים מהמאה ה-16 בסיפור שמתרחש במאה ה-16 – כלומר פחות או יותר באותו זמן שהבתים נבנו – הכול נראה עתיק ו"ציורי".

פיק, שעסק גם בהדפס, השתמש במכבש דפוס עתיק. הוא לא רכש מכונית, רדיו או טלוויזיה.

העבודות הידועות שלו היו איורים לאגדות האחים גרים וללילות ערב.

כשעמד לאייר את לילות ערב פיק נסע למרוקו ובילה שם שישה שבועות, כשהוא רושם מבנים ודמויות.

את המקום של פיק בתרבות ההולנדית אפשר להשוות למקומו של דיסני בארה"ב, מה גם שבהולנד יש פארק אגדות שפיק עיצב – פארק בשם De Efteling.

היום בהולנד יש אפילו סגנון של שמו – "פיקיאן" (Pieckian).

גם הוא היה פעיל ברזיזסטאנס ההולנדי בזמן מלחמת העולם השנייה, ולפי השמועות אפילו החביא יהודים בביתו.

אם אתם מחפשים דמות שתסמל את ההבדלים ואפילו את הניגוד בין האמנות הפלסטית לאיור, יש לכם פה מודל אולטימטיבי.

וממאייר שמייצג באופן מוחלט את העבר הקסום, למאיירת מצוינת בת זמננו, שמייצגת את התקופה בה היא חיה ויוצרת.

כוונתי לסילביה וֵייפֶה, שנולדה ב-1954.

היא איירה מעל 150 ספרים, רובם לילדים, וייצגה בראשית דרכה את הסגנון ששלט בשנות ה-60 וה-70 במרכז אירופה, שהיה בו משחק בין כתמי צבע וקו:

היא מרבה לחפש דרכים מקוריות, וזאת כמובן אחת הסיבות שאני אוהב אותה.

ומכאן ליוֹסט סווארטֶה.

הבאתי אותו כמי שמייצג כביכול את "העתיד".

אני יודע שזה מעשה טיפשי לקבוע מי מייצג את העתיד.

אולי הוא ממוקם אצלי בעתיד בגלל השימוש המקורי שלו במשחקים טיפוגרפיים, בגלל שבין שאר המקצועות שלו הוא גם אדריכל, ובגלל הקו הנקי שלו והאהבה שלו לטכנולוגיה.

יוסט סוורטה נולד ב-1947 ונחשב היום לאחד מאמני הקומיקס המובילים בעולם. כשכתבתי "בגלל הקו הנקי שלו" אפילו לא שמתי לב שהיום זה כבר מונח מקצועי – Clear Line.