היה משהו סמלי – למי שאוהב סמלים ומעגלים שנסגרים – שהפסטיבל שנועד להוציא את לונדון מהימים של המלחמה והצנע התקיים בדיוק 100 שנה אחרי התערוכה הגדולה של 1851, שהתקיימה במבנה שקיבל את השם "קריסטל פאלאס".

כמו בקריסטל פאלאס, גם בפסטיבל הגדה הדרומית ניסו הבריטים להראות לעולם את ההישגים של בריטניה בתחומי המדע, האמנות והסוציולוגיה. וכמו ב-1851 כך גם ב 1951, היו רבים שחשבו שמדובר באירוע ראוותני שנועד לפאר איזה איש ציבור.
ב-1851 זה היה הנסיך אלברט שהקריסטל פאלאס היה רשום על שמו. ב-1951 כתבו בעיתונים שהפסטיבל מעניין משהו כמו חמישה אחוז מהאוכלוסייה, אבל בעיקר את סגן ראש הממשלה הרברט מוריסון ואת המנהל הכללי ג'רלד בארי.
אבל אי אפשר לזלזל בעובדה שבשני המקרים ההצלחה הייתה גדולה.
בפסטיבל של 1951 – שהאירועים העיקריים שלו התקיימו על שטח של 110 דונם בין גשר ווטרלו ל"קאנטרי הול" בגדה הדרומית של התמזה, איפה שהיום עומד הגלגל הענק – היו נשפים המוניים, והלונדוניים, וגם כל מי שהגיע מחוץ ללונדון, רקדו שם בתחושה שהימים הקשים כבר מאחוריהם.

חלק גדול מהציבור לא הבין מה יפה למשל בפסל הזה של ברברה הפוורת, שכותרתו צורות קונטרפונקטיות:

או בפסל הזה של הנרי מור, שהכותרת שלו היא אישה במנוחה:

האחראים על היופי אמרו: "יש אנשים שהיום לא רואים את היופי, אבל עם הזמן הם ילמדו".
אחד האחראים האלה הוא גיבור הרשומה הזאת:

זהו יו קאסון (1999-1910), שהיה אחראי על האדריכלות והאמנות בפסטיבל.
יש דמויות שבית הגידול שלהן לא יכול להיות מקום אחר פרט לאנגליה (או בריטניה, אם תרצו). קאסון הוא איש כזה.
ולמה אני מתכוון כשאני כותב "איש כזה"?
הנה התכונות הדרושות, ולאו דווקא לפי סדר החשיבות:
אדריכל מחונן, צייר של נופים בצבעי מים, נשיא הרויאל אקדמי, איש חברה אהוב ובעיקר שנון, ידיד של משפחת המלוכה, המורה לציור של הנסיך צ'רלס, האיש שעיצב את היאכטה המלכותית וגם חלק מעיצוב הפנים של ארמון באקינגהאם, פרופסור ברויאל קולג' ומנחה תוכנית טלוויזיה (רשימה חלקית).
והעיקר, שימו לב לזה:
ב-1952, לאחר הפסטיבל, הוענק לו תואר "סר"
ב-1962 קיבל את התואר ARA – Associate of the Royal Academy
ב-1970 קיבל את התואר Royal Artist – RA
וב-1976 קיבל את התואר RRA
בוויקיפדיה מוזכרים גם התארים – CH KCVO PRA RDI
אם תרצו למצוא מישהו שהוא יותר "בריטי" מזה תצטרכו לעשות חיבור בלתי אפשרי של ויליאם מוריס עם אוסקר ויילד.
אבל אם תערכו משאל בין אנשי תרבות בבריטניה, עד כמה האיש הזה מוכר, יהיו כמה שיזכרו שהוא זה שתכנן את בית הפילים בגן החיות של לונדון.

ויהיו מי שיזכרו אותו בזכות ציורי הנוף שהוא צייר, או אפילו שרבט, בצבעי מים.
מה יש לאנגלים (או אפילו לבריטים) עם צבעי מים?
מי שפונה מכיכר פיקדילי לרחוב פיקדילי יראה משמאל בניין מרשים, שבעבר היה המרכז של הציירים בצבעי מים, ובראש הבניין פורטרטים מפוסלים של ציירים שעל רבים מהם לא שמעתם.

כמעט כל הנסיכים למדו בילדותם לצייר בצבעי מים.
הנה שני ציורים בצבעי מים של הנסיך צ'רלס:


יש עדויות של אנשי רוח וכותבי ביוגרפיות שהלימודים בבתי הספר היסודיים (הפרטיים בעיקר) כללו ציור בצבעי מים, וזה היה מקצוע שהושקעו בו שעות רבות. אין לי הסבר מקובל לזה, אבל אנסה להסביר בכל זאת. בימי האימפריה, עשייה רבה התחוללה על האוניות הרבות. שם בשעות הפנאי מלחים עסקו במלאכת יד, שהייתה הבסיס לשיגעון האנגלי ל"גוראמות" (מין מודלים קטנים). באוניות רבות היו גם ציירים (עוד לפני המצאת המצלמות הנישאות), שלא ציירו בצבעי שמן וכמעט כולם התמחו בצבעי מים.
אם זה ההסבר או שיש לכך הסברים אחרים – בכל מקרה האנגלים (וכאמור הבריטים בכלל), מכורים לצבעי מים.
קאסון, שהוכשר כאדריכל, אהב לצייר בתים, אבל צייר גם נופים נטולי בתים. הוא היה מהטיילים שהציוד העיקרי שלהם היה בלוק ציור וצבעי מים, ובכל מקום שאליו הגיע צייר באופן כמעט אובססיבי, וכמעט בכל ציור כזה, שלפעמים הושקעו בו רק דקות של עבודה, הוא גם כתב בכתב יד מה זה ואיפה זה.
אותה הקלילות, השנינות והחופש שהיו לו ביחסים שלו עם בני אדם' היו לו גם בציור בצבעי מים, או אפילו ביחס לנוף.
הנה איור שהוא שלח לאשתו בכריסטמס, שבו צייר את סאמרהיל מהזיכרון:

גם אני, שאני לא בריטי, קשה לי לעמוד בפני הקלות והספונטניות של ציור כזה למשל:

ציירים רבים ציירו בצבעי מים ציורים נטורליסטים עתירי פרטים כמו זה למשל:

אבל קאסון אימץ טכניקת ציור אחרת, שנקראת Line and wash (משהו כמו "קו וכתם").
באנגליה יש אלפי ציירים, רובם חובבים, כמעט כולם אוהבי נוף, שמציירים בטכניקה הזאת. אני מתייחס כאן לבריטים אבל למעשה יש ציירים כאלה בכל העולם. בעיקר מדובר על אמנים שהוכשרו כאדריכלים וכן אמנים חובבי נסיעות שלא אוהבים לצלם). אפשר לקבוע בהיסוס שקאסון היה מעין חלוץ של הסוגה הזאת, ואם אתם שואלים אותי, מעטים מהאמנים שבאו אחריו היו להם חופש וספונטניות שאפיינו את העבודה שלו. הנה עוד כמה ציורים שלו:









אחד האמנים החשובים בז'אנר הזה, שבעיני הוא היורש הטבעי של קאסון, הוא פול הוגארת.

הוגארת, שחי בין השנים 2001-1917 (צעיר מקאסון בשבע שנים), היה מאייר שהשפיע מאוד על האיור באנגליה, ובעיקר בתחום הזה של Line and Wash. הוגארת היה חבר במפלגה הקומוניסטית והשתתף כנהג בבריגדה הבינלאומית במלחמת האזרחים בספרד.
הנה כמה עבודות שלו:



הוא גם הכין איורים לספר שנה בפרובנס של פיטר מייל, שזכה להצלחה ענקית:

כמו רבים מהמאיירים בטכניקה הזאת, גם הוא לימד את הטכניקה, בעיקר בספר הזה:

מי שנחשב ליורשו הוא דייוויד ג'נטלמן.

על ג'נטלמן הפורה והרב גוני כתבתי בעבר ברשומה על מאיירים שציירו לכתביו של שייקספיר. ג'נטלמן הוא היום בן 92 ועדיין פורה, ומנציח באיורים שלו בין השאר את המבנים החדשים של לונדון:


בהשוואה לקאסון, גם הוגארת וגם ג'נטלמן הם מוחצנים יותר, ואני מרשה לעצמי לומר וירטואוזים. הוגארת גם ממעט להשתמש בקווים, אבל לדעתי איש מהם, גם מהאמנים שאציג להלן, לא מגיע לצניעות הנפלאה של קאסון.
והנה עוד כמה יוצרים שיוצרים ב-Line and Wash:





יש המון סרטונים שמלמדים את הטכניקה הפופולארית הזאת. אני לא חסיד גדול של סרטונים שמלמדים איור, אבל בסרטונים של וייטהד יש יותר עניין מאשר בסרטונים של אחרים. בעיקר בגלל שהקשר אצלו בין הקו לכתם הוא יותר קונטרפונקטי, כלומר הוא לא מלמד איך לרשום בדרך כלל לפי צילום ואז למלא את השטחים בצבע מים. הכתמים שלו "נושמים" יותר ולא תלויים לגמרי בקווים התוחמים.
עוד יוצר עכשווי בסוגה הזאת הוא ג'ון האריסון:



גם הוא מלמד הרבה, אבל הטכניקה שלו יותר שמרנית, דהיינו רישום בעט ואז תוספת צבע, בדרך כלל לא בכל הרישום, מה שמאפיין אגב רבים מהיוצרים האלה.
והאמן האחרון שאציג שמו ג'ון הור. דליתי אותו מבין המוני היוצרים ב-Wash and Line בגלל הייחוד שלו שיש בו יותר עניין בקשר בין הקו לכתם.




אני מרשה לעצמי לסיים בכמה נופים שאיירתי לשני ספרים. הראשון הוא התענוגות של פרובנס שכתב אביטל ענבר:






והשני הוא התענוגות של פראג שהכותבת, לפי העטיפה, היא אביבה לורי:




כמאייר נופים אני די בינוני, או אולי עדיף להשתמש במילה "מקצועי".
את האיורים הכנתי לפי צילומים.
שני הספרים יצאו בהוצאת אריה ניר.






