ריאיון עם חנוך פיבן

גם אם יש מי שלא מכיר את השם חנוך פיבן, כשיראה עבודה אחת שלו ייזכר מייד במי מדובר.

חנוך פיבן, היוצר הנפלא שמעניק לחפצים חיים חדשים, הוא מאייר שהעבודות שלו מוּכָּרות בכל העולם.

למען השקיפות – חנוך הוא חבר שלי ואת הריאיון איתו בחרתי להעלות עכשיו, כשהספר הזה יצא הזה לאור:

הנה שתי דמויות מהספר:

בריאיון חנוך מספר גם על הספר הזה, ואני מרשה לעצמי להוסיף המלצה חמה. בין השאלות והתשובות וגם בסוף הריאיון שיבצתי יצירות של חנוך:

כשהיית ילד או נער היו לך מחשבות לגבי העתיד האמנותי שלך?

נולדתי וגדלתי עד גיל 11 באורוגואי. למרות שבדומה לאחי ואחותי הגדולים, התבלטתי מגיל מאוד צעיר. כאחד שיש לו כישרון ציור, לא דמיינתי את עצמי עוסק בתחום הזה כמבוגר. בכל זאת, משפחה בורגנית יהודית עם אבא רופא שיניים ואימא נוטריונית ציבורית.

בילדותי באורוגואי ציירתי עם אחי שחקני כדורגל בשלל תנועות ותנוחות גוף, ואחד הדברים שזכור לי במיוחד שריגשו אותי היו הצבעים הבוהקים של תלבושות הקבוצות. אני מאמין כיום ששם התחיל החיבור שלי עם התובנה לגבי כמה צבע חזק יוצר חיבור רגשי ונוגע בנפש באופן בלתי אמצעי.

ייאמר שבשנת 1975, כשעליתי ארצה, נושא הציור הפך משחקני כדורגל לחיילים וכלי נשק. אני עדיין יכול לצייר רובי אם-16 וגלילונים מקוצרים בצורה מדויקת מתוך שינה.

ממי הושפעת כשלמדת איור? ואיך זה נראה מנקודת מבט של היום?

גדלתי עם הרבה תרבות איור וקומיקס סביבי בדרום אמריקה. גם גיבורי העל הצפון אמריקאים הגיעו אלינו, אבל היה גם קומיקס ארגנטינאי מאוד ייחודי ופופולרי שעסק בגיבורי התרבות הדרום אמריקאית, כמו הגאוצ׳ו, האינדיאני, וגם הפלייבוי העירוני בבואנוס איירס. בנוסף היה תמיד בסביבה המאייר הארגנטינאי הענק קינו, שיצר בין היתר את הדמות האלמותית (בעולם דובר הספרדית) Mafalda, שתרגום שלה יצא לפני כמה שנים בעברית על ידי תשע נשמות.

אלו היו הדימויים החזותיים שהכי השפיעו עליי בילדותי. בהמשך נחשפתי כמובן לעיתון MAD, שהיה בשיא הפופולריות שלו בשנות ה-70 ותחילת ה-80, וסאטירות וסרטים ושאר המדורים הקלאסיים, שלהם הייתה גם השפעה אדירה עליי. מאחר שהייתי כבר נער כשהגעתי לארץ, לא פגשתי בילדותי איור ספרי ילדים ישראלי, והאיורים הישראליים הראשונים שפגשתי היו בקריקטורות בעיתונות של רענן לוריא, הופמקלר וזאב, ובזמן שירותי הצבאי ספרי הקומיקס של דודו גבע וקובי ניב, ואז גם גיליתי את זו ארץ זו.

לאיור הבין-לאומי נחשפתי לעומק רק כשלמדתי בסקול אוף ויזואל ארטס בניו יורק. שנות שלטונו של רייגן ובוש האב היו 12 שנים של שלטון רפובליקאי, שדחף מאוד את עולם הסאטירה העיתונאית המאוירת, ולכן אלו היו שנות פריחה באמנות הקריקטורה בארה״ב, והיו אז כוכבים רבים שהשפיעו עליי, כמו פיליפ בורק, סטיב ברודנר, דייוויד ליוויין, סטיבן קרונינגר, אניטה קונץ ועוד.

מצד שני, בזמן הלימודים נחשפתי למאיירים שאיירו בסגנון שהוא תוצר של תרבות מזרח אירופאית, שהייתה חופשייה יותר, סוריאליסטית יותר והשתמשה לא מעט בקולאז׳. אמנים כמו אנדרה פרנסואה, סול סטיינברג וקטגוריה בפני עצמו טומי אונגרר הגדול, שספר קולאז׳ים שלו היה איתי תמיד.

אני חושב שסגנון היצירה שלי נולד אולי מהשילוב בין סוריאליזם לסימבוליזם מזרח אירופאי, עם הצורך האמריקאי בתקשורתיות מיידית.

אילו מאיירים או אמנים בעולם מסקרנים אותך? ועל מי מהם היית ממליץ לי לכתוב בבלוג?

מודה שאני קצת פחות עוקב כיום אחרי החידושים בענף.

מאייר שרוב עבודתו כיום היא לגלריות, אבל הוא פשוט נפלא הוא אנדראה ונטורה, שרק משתפר עם הגיל. הוא ממש מאסטר ביכולת שלו להעביר רגש, גם בציורי הדומם והחללים שהוא יוצר לתצוגה בתערוכות וגם בדיוקנאות המוכרים שלו, שמתפרסמים בעיתונות כבר 30 שנה.

ואלה עמודי האינסטגרם שלו:

הגלריה שלו בעולם ה"אמנות", והדיוקנאות שלו.

אמנית אחרת, שהרבה שנים עבדה כמאיירת ומציגה תערוכות בגרמניה בשנים האחרונות עם הרבה הומור, בהן היא עושה "התערבות" בהדפסי תחריט ישנים ולוקחת אותם למחוזות סוריאליסטיים, היא רות מארטן. זה עמוד האינסטגרם שלה.

ועוד אמן שהוא אולי בעצם הכי "מאייר" שמתאים לבלוג שלך, הוא כוכב עכשווי בשדה האיור האמריקאי, אדל רודריגס. רודריגס הוא מהגר קובני, שהגיע לארה"ב כילד ובמשך שנים היה אחד העורכים הגראפיים של עמוד השער של הטיים מגזין, וזה חידד אצלו בצורה מדהימה את יכולת התקשורת החזותית המיידית. אם נוסיף לזה שהוא גם וירטואוז ביכולות טכניות, אנחנו מקבלים באמת תוצרים מדהימים ומגוונים.

שערי עיתונות, עטיפות ספרים, ולא מזמן יצא ממואר גראפי שלו, שמספר את סיפור בריחת המשפחה מקובה למיאמי בסירה קטנה בשנת 1980. הספר נערך על ידי העורכת הישראלית האמריקאית ריבה הוכרמן, שגם הוציאה לאור את הספר הגראפי של ואלס עם באשיר של ארי פולמן ודוד פולונסקי.

זה עמוד האינסטגרם של אדל:

וזה הספר שלו שנקרא Worm (כך כונו הקובנים שעזבו בפיו של פידל קסטרו).

באילו ספרים אתה חוזר וקורא? ומיהם הסופרים האהובים עליך?

לצערי, עם כל הפרעות הקשב של השנים האחרונות, גם לי קשה יותר ויותר לקרוא, אבל אני מנסה להשלים פערים ולקרוא ספרות קלאסית, שדילגתי עליה בצעירותי. עשיתי עבודה רצינית עם הרוסים ועברתי דרך דוסטויבסקי וקצת טולסטוי וכל מחזות צ׳כוב, ועכשיו אני כבר יותר מחודשיים נהנה להיות תקוע עם הר הקסמים של תומס מאן. הספר הזה פשוט לא נגמר!!

אני לא אוהב פנטזיות ומדע בידיוני וגם לא תאורים ארוכים של מקום ומרחב. אני אוהב את כל מה שחוקר ומתאר ומאיר את נפש האדם.

לצערי אני לא מסוגל לקרוא כשאני בארץ, אלא רק כשאני רגוע בדירתי בברצלונה על הספה (אני מדלג ב-20 השנים האחרונות בין הסטודיו שלי, שהוא גם דירה קטנה ביפו, לבין בית משפחתי בברצלונה, שם מתגוררת אשתי ג׳נט). אני קורא בעברית, אנגלית וספרדית.

אני יודע שעשית כמה ספרי ילדים בסגנון שלך. ספר משהו על החוויה הזאת ובמה זה שונה מאיור בעיתונות למשל.

טוב, אולי כאן המקום לדבר על ספר הילדים החדש שלי, איך שורדים מבול ועוד עצות שימושיות מהתנ״ך.

הספר הזה נולד בעקבות שני מפגשים אקראיים בסדנאות שקיימתי בארה"ב. במחנה קיץ יהודי אורתודוקסי פגשתי את שירה הכט-קולר, מורה לתנ״ך שעקבה אחרי עבודתי משך שנים והציעה לי שאצור דמויות תנ״כיות עבור פרויקט אינטרנטי שלה. השיחות בינינו הובילו בסופו של דבר ליצירה משותפת של הספר, אבל התגובה הראשונית שלי אליה הייתה: ״אני לא מתחבר לתנ״ך!״ ותשובתה הייתה: ״תמצא איך להתחבר לזה. תמצא את התנ״ך שלך בתוך התנ"ך״. וזו כבר הייתה נקודת כניסה בשבילי.

אז לשאלתך, בניגוד לאיור עיתונאי שבו, בעיני לפחות, חשוב לתקשר מסר יחסית במהירות, כאן בספר הילדים יש מקום להשתהות, לחיפוש ושיטוט. בסופו של דבר מטרתי הייתה להניח הרבה דימויים, חלקם תקשורתיים יותר וחלקם פחות, על מנת לתת לכל ילדה וילד את האפשרות למצוא את נקודת הכניסה שלהם, כמו שאני מצאתי את נקודת הכניסה שלי. כמו שהקריאה בתנך לא ליניארית, כך גם אני רוצה שכל אחד יחבר לעצמו את המסלול שלו בתוך איור שלי.

אני מתייחס קצת לאיור שלי כאל פאזל שאני מזמין את הצופה להשלים אותו, אבל בעצם בניגוד לחידה ולפאזל, אין רק פתרון אחד. המטרה היא שכל אחת ואחד ימצאו את הפתרון שלהם לפאזל. וזה בעיניי היופי באמנות, שהיא מאפשרת הן ליוצר והן לצופה לחשוב לבד. היא מאפשרת חופש.

יש לי המון דוגמאות של חפצים שהכנסתי לאיורים ושקיבלתי תגובה עליהם: "גאוני איך הכנסת את החפץ הזה בגלל המשמעות הזו!" ואני בכלל לא חשבתי בכיוון. הדוגמה הקלאסית היא המטאטא הצהוב של שרה נתניהו. התקשר אליי מישהו ב-1997 ואמר לי: "גדול איך השתמשת בסמל הפלנגות הפשיסטיות בספרד ובאיטליה לשיער של שרה!" וכמובן שזו לא הייתה כוונתי. אבל זה דימוי מעולה בראייה עכשווית וההקשרים של לאומנות ופשיזם.

אז מה הייתה נקודת הכניסה שלי ולְמה אני התחברתי בסיפורים התנ״כיים? למסע הגיבור/ה, לשינוי שהם עוברים, לגילוי של עוצמה או חולשה פנימית, שהיא חלק מהם ואותה הם צריכים לקבל ואיתה לחיות. אפשר לומר שאלוהים והעם היהודי לא קיימים כמעט בספר הזה. מדובר בסיפורים על אנשים שהתמודדו עם קשיים ולמדו מזה משהו על חייהם ועל עצמם. ובספר הם "חולקים" עם הקורא/ת את אותה תובנה שהם למדו במסע שלהם.

הפגישה האקראית השנייה הייתה בסדנה אחרת בניו ג׳רסי, שם פגשתי עורכת ספרי ילדים מהוצאת מקמילן שהתאהבה בסגנון היצירה שלי, וכששמעה שאני עובד על ספר דמויות תנכיות פחות או יותר החליטה לפרסם את הספר על המקום.

איך הגעת לשפה שלך, שהיא כל כך מיוחדת?

טוב, כמו שתיארתי אין-סוף פעמים, לאחרים וגם לך, השפה שלי היא תוצר של המגבלות הטכניות שלי. אין לי את היד שיש לכל כך הרבה מאיירים מוצלחים ווירטואוזים (ובורכנו בארץ בדורות האחרונים בהרבה כאלו). אין לי גם צורך לצייר כל הזמן. אולי בגלל שעסקתי בעוד דברים בנערותי והיה לי גם שירות צבאי יחסית ארוך של חמש שנים, מצאתי את עצמי באמצע שנות העשרים עם המון מוטיבציה להיות קריקטוריסט אבל עם כלים טכניים די מוגבלים. וכאן בא לעזרתי כור ההיתוך שהוא ניו יורק, ושם, בבית הספר לאמנות, כשהיה לי מרחב לחקור פנימה ולנסות דברים ולהיכשל בדרך (וניו יורק מאפשרת את כל זה), פגשתי השפעות מזרח אירופאיות של איור ופוסטרים פרסומיים צרפתיים משנות ה-20 ועיצוב גרפי עכשווי, והכול ביחד התחבר כמו קולאז׳ לסגנון שנתן מקום ליכולות שכן היו לי: היכולת לתמצת ולאפיין פנים, השימוש בצבע ככלי רגשי ותקשורתי, והיכולת הקונספטואלית לתקשר.

אני בכוונה משתמש במושג קולאז׳, כיוון שבעיניי קולאז׳ מהווה מטאפורה לאינדיבידואליות של כל אחד מאיתנו. אנחנו חיבור של כל כך הרבה גורמים שיוצרים את הייחודיות בכל אחד. ושהיה של עשר שנים בניו יורק אפשרה לי לחבר ולתת מקום לכל הצדדים בי, כולל השורשים הדרום אמריקאיים שלי, שלדעתי הם בסיס האהבה שלי לצבעים חמים, לצהוב של השמש בדגל אורוגואי, אותו ציירתי אלפי פעמים בילדותי.

האם יש משהו מהקלאסיקה העולמית שהיית שמח אם היו מבקשים ממך לאייר?

הייתה לי במשך כמה שנים אובססיה גדולה לסיפור הגולם מפראג (דלית לב, עורכת ספרי הילדים בעם עובד הכניסה אותי לזה), ואפילו יש לי בתיקייה במחשב כמה סקיצות של גולם פיבני וגם כמה גרסאות שלי לסיפור. במשך כמה שנים ניסיתי לפתח גרסה אחרת לסיפור, ביחד עם כותבים שונים, עד שפגשתי פעם בפראג במאי סרטים צ׳כי שאמר לי: "תיזהר! יש קללה על הגולם! יש אגדה האומרת שכל אמן שמנסה לעשות גרסה חדשה לגולם, הקריירה שלו נהרסת! אל תתעסק עם הגולם!" השילוב של הביטחון שבו הוא אמר לי את זה עם המוטיבים העל-טבעיים שיש בסיפור הזה גרמו לי באמת לחשוש להמשיך עם זה. ובעצם שיקרתי! אין לי את התיקייה במחשב יותר. מחקתי אותה מפחד על הקריירה שלי! אולי היא נמצאת באיזה דיסק גיבוי באחד הארגזים שלי בסטודיו.

אני יודע שהיום אתה מרבה להעביר סדנאות. עם איזה קהל אתה הכי נהנה?

אפשר לומר שהסדנאות באו אליי, ונכבשתי. לא דמיינתי שלשם אלך. אבל מתברר שמבלי לדעת, אותה שפה שיצרתי על מנת לעקוף את המגבלות הטכניות שלי, היא כלי נפלא לכל מי ש"לא יודע לצייר" בעיפרון או בטוש או במכחול, לבטא ולספר משהו. כלֵי אמנות מפחידים את רוב האנשים, כי רובם חוו מתישהו את מגבלותיהם ביכולת הרישום מול אלה שכן "ידעו לצייר נכון". ואז כלים אלו מזכירים לכולם כישלון קדום. כשאני נותן לאנשים חפצים שונים, מגוונים וצבעוניים, זה מתורגם אצלם למרחב משחקי ולא אמנותי, ולכן הם נכנסים לזה. המוטיבציה היא לתקשר דרך החפצים דברים אישיים, והרי כל אחד ואחת הכי אוהבים לדבר על עצמם. ולכן כשיש מוטיבציה לספר סיפור ויש כלי אמנותי, נוצרת אמנות, ובסוף הסדנה כולן מחזיקות ומחזיקים יצירות אמנות שהם יצרו ומלאי גאווה.

כל הנאמר למעלה מסביר שאהבתי הגדולה היום היא דווקא העבודה עם מבוגרים, שבאמת מקבלים חלון למקום בנפשם, אותו הם אינם מרבים לבקר, והם מאוד מעריכים ומודים לי על כך.

מי לומד מהר יותר את השפה שלך, ילדים או מבוגרים?

אני מוכרח לומר שכולם לומדים את השפה שלי אחרי בדיוק 8-10 דקות. כמובן שלילדים זה טבעי יותר, כי זה עולם קרוב אליהם. מבוגרים מסתכלים לפעמים בצורה משועממת או מסוקרנת באיש הקטן המוזר שעומד מולם, מרצה להם ומתלהב כל כך מגפרורים וכל מיני פיצ׳פקעס, ולאחר כמה דקות הם מחזיקים פומפה של שירותים ומסבירים לך את הסמליות הנפלאה של זה.

מי שיוצר מטאפורה הוא כבר בתוך תהליך היצירה.

כשלקוח חדש פונה אליך לאייר איור או ספר, מהן הבקשות שלך לתנאי העבודה (אני כמובן לא מתכוון למחיר)?

כשפונים אליי אני בעיקר עסוק בלבדוק שהם פנו אליי מהסיבות הנכונות. אני משתדל לדחות את אלו שלא. כלומר אני מנסה להבין שאכן הסגנון שלי ואני מתאימים לפרויקט. מי שמכיר את העבודה שלי ומבין אותה גם באופן טבעי, ייתן לי את החופש שאני צריך כדי ליצור.

ויחד עם זאת אני יותר מ-30 שנה במקצוע ויודע להתהלך בתוך מרחב עם מגבלות.

דוגמה טובה: כבר שבע שנים שאני מאייר דיוקן חודשי במגזין של חברת התעופה United, ולצערי חלק גדול מהדמויות אותן מזמינים ממני לצייר למדור הן לאו דווקא אלו שהכי מתאימות להיות מאוירות בסגנון שלי. לפני 20 שנה אולי הייתי דוחה אותן. כיום, גם הוותק, גם העובדה שמדובר ביחסים ארוכי טווח עם מגזין וגם האתגר של התמודדות עם פנים שקשה לאפיין אותם (ועוד יותר בעזרת חפצים), מאפשרים לי כן להתמודד עם זה.