מציירים חיות – חתול

אחד האיורים שמלווים אותי מילדות, וגם היום אני עדיין חושב שהוא יחיד ומיוחד, נעשה על ידי מי שלא נחשב למאייר מקצועי. כוונתי לאיור של החתול שהלך לבדו, שצייר רודיארד קיפלינג:

בספר חתולים חתולים, אנתולוגיה שערכה נירה הראל, איירתי גם אני את הסיפור הזה והשתדלתי לא להיות מושפע מקיפלינג:

באנתולוגיות ואוספים אני מוצא את עצמי מאייר ליצירות שכבר הפכו "קלאסיות" ויש להן איורים שהם חלק בלתי נפרד מטקסט. בעתיד אכתוב רשומה על הדבר הזה.

הנה עוד כמה חתולים מהספר חתולים חתולים.

הראשון הוא כמובן ל-החתול במגפיים:

וזה איור לשיר גברת עם חתול של חיה שנהב:

ואלה חתול וכלב מהסיפור חכמים בחורף של עודד בורלא:

אחד מספרי הילדים הראשונים שבהם ציירתי חתולים (לא בהצלחה ענקית, אני חייב להגיד), הוא הספר חתולה בלי זנב של אלישבע כהן, שיצא בשנת 1979בהוצאת צ'ריקובר:

הספר הודפס בשני צבעים בהפרדה ביד.

ספר אחר, שלצערי די נשכח, הוא הספר צידה לדרך של לאה נאור, שיצא בשנת 1988 בהוצאת כתר. הנה שני חתולים שמופיעים שם:

וגם החתולים האלה מתוך ההצגה מעשה בתרנגולת, שמסיימת את הספר:

האיורים הבאים צוירו בצבע מים "חתולי" מאוד והם חלק מהספר החתול פיגארו שכתבה פועה שלו-תורן:

החתול הבא הוא מתוך הספר קוקוריקו וחברים של שלומית כהן-אסיף:

את ספר המשלים כתבתי ואיירתי בשנת 1995, והוא יצא בהוצאת שבא, שכבר הייתה אז חלק מספריית מעריב (להוצאת שבא אקדיש בקרוב רשומה מיוחדת).

בספר הזה ניסיתי להסביר את האלסטיות של המושג "מוסר השכל".

האיור הבא הוא למשל שבו החתול תופס זמיר, קושר אותו בשרשראות ומצווה עליו לשיר, וזאת מכיוון שהחתול שמע שבחים רבים בשבח יופיה של שירת הזמיר. "ואם זה לא יהיה מוצלח", אמר החתול, "אוכל אותך".

הסוף ידוע – הזמיר הצליח לפלוט קרקור משונה, והחתול – לאחר שאמר: "זהו? זה הכול? ועל זה קיבלת שבחים רבים?" – כמובן אכל אותו מייד.

מוסר ההשכל המקורי הוא כמובן:

אוי ואבוי למי ששר כשהוא כבול בשרשראות

אבל אני הצעתי בספר עוד כמה אפשרויות:

ביקורות טובות לא תמיד מאריכות את חייו של האמן

כאשר מחכים הרבה זמן לשמוע שירה, בסוף נעשים רעבים

אחרי קונצרט לא מוצלח מומלץ לאכול ארוחה טובה

כפי שראיתם, את החתול האנשתי לגמרי, אבל בסוף כל משל ציירתי גם צללית ברוח הספרים הוויקטוריאניים, ובצללית הסצנה לקוחה מהטבע:

גם בספר חתולים חתולים איירתי את המשל הזה, אבל באופן אחר לגמרי:

בשנת 2003 איירתי ליעל זיידמן את הספר החיוך שהלך לאיבוד:

גם את הטקסט בספר כתבתי ביד:

רוב הספר אויר ברישומים בשחור-לבן עם רמיזות קלות של צבע, ורק לקראת סופו, כשהחיוך שנעלם חוזר לחתולים, חוזר גם הצבע לאיורים.

הנה איור של טוני (החתול המפחיד):

בגב הספר ציירתי חתולה שיש בה רמזים לדמות של הסופרת:

שלושת האיורים הבאים הם מתוך הספר המבריק מעשה בחתול שנולד עם צל של כלב, שכתב מיכאל דק:

החתול הבא נעשה בטכניקה של קולאז' והוא מהספר למלוך בלילך, ספר שירי אהבה שכתב חיים יחזקאל:

מאחר שלא כל כך הכרתי קומיקס כשהייתי ילד, לא ציירתי אף פעם ספר בז'אנר הזה. רק לאחרונה התחלתי לנסות את כוחי בדבר הזה, דווקא כעת כשיש בארץ ציירי קומיקס מעולים, ואני מכין ספר על אגדות קלאסיות בקומיקס.

מתוך החתול במגפיים הנה שני איורים:

הנה חתול מתוך ספר החידות על כלבים וחתולים שכתב שלמה אבס:

מתוך שפע החתולים שמאיירים רבים עשו במשך מאות שנים, בחרתי להתחיל כאן עם החתולים ששופטים כלב, איור משובח של אנדרה פרנסואה. קשה להפריז בחשיבותו של פרנסואה בעיצוב המאיירים בני דורי. בצד סול סטיינברג, פרנסואה הוא אולי החשוב ביותר.

ואת החתול של סטיינברג זוכרים?

רונלד סירל (2011-1920), הקריקטוריסט האנגלי המוכר ביותר בחצי השני של המאה ה-20, הרבה לצייר חתולים. יש לו אפילו ספר שלם על חתולים, הנה חתול מתוכו:

סירל ביקר בארץ בעת משפט אייכמן והכין רישומים בתוך בית המשפט.

החתול הבא, שצויר בעת פרשת ווטרגייט, הוא מעשה ידיו של יוג'ין מיכאסקו, קריקטוריסט יליד רומניה שהגיע לארצות הברית בשנת 1971 כשהיה בן 34, ללא פרוטה ובלי לדעת אנגלית. בתוך זמן קצר הפך לאחד המאיירים הפוליטיים החשובים באמריקה..

והנה עוד חתול נפלא של אנדרה פרנסואה הגדול:

והנה חתול של ברד הולנד, (נולד 1943), המאייר האמריקאי הגדול:

ואלה החתולים המפורסמים של אדוארד ליר:

אטיין דלסר, שנולד ב-1941 בשוויץ, הוא מאייר ידוע ואף ביקר לפני שנים אחדות בבצלאל. הוא מעולם לא למד אמנות במוסד לאמנות.

הנה החתול שלו לסיפור של קיפלינג החתול שהלך לבדו. דלסר, נאמן לדרכו, לא נוהג לאייר "סיטואציות" מהטקסט, אלא מביא לקורא הצעיר איורים  "רעיוניים". תראו איך החתול ממש "מחזיק" את המשפחה שרוצה יעני לאלף אותו:

והנה החתול של יוזף לאדה. לאדה הצ'כי (1951-1887) הוא מגדולי המאיירים בכל הזמנים. בארץ הוא מוכר בעיקר בזכות האיורים שהכין לספר החייל האמיץ שווייק. חלק מאיוריו הם לספרים שהוא עצמו כתב.

החתול הבא הוא של המאייר הנרי ג'ורג' היין (1895-1811). היין התחיל את דרכו כמאייר וקריקטוריסט ולימים התפרסם כצייר נופים. החתול הזה הוא מתוך ספרון בשם הבית שג'ק בנה, שמזכיר את חד גדיא:

אנדרה פריז'ן היא מאיירת ומעצבת צרפתייה, ילידת 1963. את רוב האיורים שלה היא עושה בחיתוכי לינול. זה סיפור ממשפחת אליעזר והגזר:

והנה החתול מהמנגה של הוקוסאי:

וזה החתול ה"אפיפיור" של המאייר בראלט בראלדז:

ואסיים בחתולה סבתא של סימור קוואסט:

הכמות העצומה של החתולים באיור הביאה אותי להעלות לא מזמן גם את הרשומה הזאת על כמה מאיירים שעסקו בחתולים.