עניין לא גמור עם סטיבנסון

כמו שהבנתם מהכותרת, יש לי עניין לא גמור עם רוברט לואיס סטיבנסון.

אם תשאלו לדעתי, הוא כותב ספרי ההרפתקאות הטוב בכל הזמנים. במשך שנים חלמתי להוציא מהדורה מוערת ומאוירת של היהלום של הרג'ה, אבל היום אני כבר בגיל של "פוסט חלומות".

לא רק בגלל זה כתבתי "עניין לא גמור", אלא גם בגלל האניגמה שבצילה חי האיש הזה: הסקוטי החולני, שכל חייו, כשהיה עסוק בטיפולים רפואיים, שאף להרפתקאות וליציאה אל הטבע; האיש, שכאשר אהובתו הנשואה עזבה אותו, בחר לצאת לטיול בן 12 יום עם אתון.

קשה שלא להיות מופתע מכך שסטיבנסון, האיש שכתב את דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד ואת מרקהיים הנפלא, סופר שלא היו לו ילדים, האיש שכתב את השיר ילדים טובים וילדים רעים שלהלן, הוא גם זה שכתב את אחד מספרי הפעוטות באנגלית הידועים ביותר בעולם, גן החרוזים לילד.

הנה השיר הנ"ל, ואחריו תרגום חופשי של שני הבתים האחרונים:

אבל הילדים האכזריים וחסרי המשמעת,

ואלה שאוכלים בצורה מוגזמת,

אל להם לקוות לתהילה.

הסיפור שלהם לגמרי שונה!

*

ילדים רעים ותינוקות בוכים,

הגדלים כאווזים ושוטים,

ככל שיגדלו, יהיו שנואים

על ידי האחייניות שלהם והאחיינים.

וזהו הספר גן החרוזים לילד במהדורה שאיירה ג'סי וילקוקס סמית (ראו בהמשך):

לפני שאציג כאן עשרה מאיירים שאיירו אותו, אני רוצה להזכיר שבין השאר היה סטיבנסון גם צייר מחונן, שעסק בעיקר בחיתוכי עץ:

סטיבנסון לא רק כתב לילדים, אלא כתב כמה מאמרים על ילדים, ובהם הציג את התיאוריה שלו על מה שמכונה "דמיון".

מבוגרים, הוא אמר, יכולים להסתדר עם דמיון אבסטרקטי ולהזות מבלי לתמוך את ההזיות שלהם במעשים או בחפצים. ילדים, על פי משנתו, זקוקים לתמיכה של עשייה, תנועה, לבוש וחפצים. כיסא יכול להיות אוניה ומסרק יכול להיות חרב.

כמה עשרות שנים מאוחר יותר, העלה אריך קסטנר תיאוריה כמעט הפוכה, או אולי דווקא משלימה: "המבוגר", הוא אמר, "רואה בגזר העץ סתם גזר עץ, ואילו הילד רוכב עליו והעץ הופך לסוס". כלומר, קסטנר ראה בחפץ את מה שמעורר את הדמיון אצל הילד.

גן החרוזים לילד, שבתרגום העברי של משה זינגר (הנעמי) נקרא גן השירים לילד, נחשב עד היום, בעיקר בארצות דוברות אנגלית, לאחד מספרי הילדים האהובים והמצליחים.

הפעם בחרתי להציג כאן עשרה מאיירים שהתמודדו עם גן החרוזים.

אפתח עם הספר הזה, שאת ההקדמה שלו כתב לורנס אלמה טדמה (1912-1836), אמן שהיה מוכר ואהוב מאוד בתקופה הוויקטוריאנית, בעיקר בציורים ההיסטוריים שלו. טדמה נולד בהולנד, אבל חי רוב ימיו באנגליה ונחשב לצייר אנגלי. פה ושם הוא גם אייר. האיורים בספר הזה הם של קייט אליזבת אולבר (1960-1881). אולבר היא אנגליה שחיה בלונדון, וכמו טדמה גם היא בעיקר אמנית וציירת, אבל איירה כמה ספרים וביניהם את הספר הזה. הנה גן החרוזים שלה:

והנה שני איורים מהספר:

המאיירת הבאה היא אמריקאית. שמה מריה ל. קירק (1938-1860):

קירק ידועה כמי שאיירה ספרים קלאסיים אנגליים, בין השאר את אליס בארץ הפלאות במהדורה שהאמריקאים אימצו כ"קלאסית":

מעט מאוד ידוע עליה, אבל הנה איור מגן החרוזים:

גם המאיירת הבאה היא אמריקאית, בת זמנה של קירק. שמה ג'סי וילקוקס סמית. (1935-1863). את עטיפת הספר שלה הצגתי למעלה. היא נחשבת למאיירת ספרי הילדים החשובה של תקופתה, והגרסה שלה לגן החרוזים נחשבת לגרסה הקלאסית לספר הזה. בעבר כתבתי עליה ועל קבוצת ה Red Rose Girls.

הנה אחד האיורים הידועים שלה מהספר גן החרוזים:

בספר שאיירה יש המון איורים בשחור-לבן. הנה שניים מהם:

האיור האחרון הוא לשיר ילדים זרים, על ילד שהפך צב. די אכזרי הייתי אומר.

המאייר הבא הוא אנגלי, מגדולי המאיירים של תור הזהב של האיור הוויקטוריאני, ומדובר בצ'רלס רובינסון:

גן החרוזים שלו זכה להצלחה עצומה כשיצא, וגם היום אפשר למצוא מהדורות שמעדיפות את האיורים שלו, כמו זו:

רובינסון היה אחד המאיירים הידועים בזמנו, למרות שחי קצת בצילו של אחיו, ויליאם הית רובינסון הנפלא.

המאיירת הבאה היא אמריקאית ומייצגת בספר הזה את עידן האר-נובו:

שמה מירטל שלדון. הנה איור שלה מהספר:

שלדון איירה גם את הספר ג'ייני בל שכתבה אלן טרי. הנה איור מהספר הזה, שהיה הפיקצ'ר בוק הראשון בארצות הברית שנכתב על ידי סופרת שחורה:

עוד מאיירת אמריקאית היא גיו פוג'יקאווה(1998-1908). (למרות השם הגברי מדובר באישה).

פוג'יקאווה נחשבת לאחת המאיירות הראשונות ששילבה באיורים שלה ילדים מגזעים שונים.

הנה גן החרוזים שלה:

פוג'יקאווה התפרסמה כשהתעקשה להיות שותפה בתמלוגים בתקופה שמאיירים קיבלו סכום חד פעמי על עבודתם.

עוד מאיירת אמריקאית מאותה תקופה היא טאשה טיודור (2008-1915), יוצרת פוריה שאיירה כמאה ספרי ילדים. בזיכרונותיה היא מספרת שעוד כשהייתה ילדה רצתה להיות חקלאית. בגיל 16 אספה כסף וקנתה את "דלילה", הפרה הראשונה שלה. כשמתה טיודור, ב-2008, הייתה לה אחוזה ענקית. הנה גן החרוזים שלה:

והנה שני עמודים מהספר:

גם הזוג פרובנסן אייר גרסה מסוגננת להפליא של גן החרוזים:

והנה שני עמודים מהספר שהם איירו:

גם מייקל פורמן, מאייר אנגלי נודע בן זמננו (נולד ב-1938) הכין גרסה משלו:

והנה איור משם:

בחרתי שלא לספר פרטים על מייקל פורמן, שכן בקרוב אעלה רשומה מיוחדת עליו ועל ספריו.

כעת למאייר שבחרתי להציג ביתר פירוט.

שמו בריאן וילדסמית (2016-1930).

זו העטיפה לספר גן החרוזים שאייר:

וילדסמית עורר אצלי עניין מיוחד מכמה סיבות.

כמו שכתבתי בהזדמנויות שונות, אני לא מגדיר את עצמי כ"קולוריסט", דהיינו היצירתיות שלי בצבע היא מתחת לממוצע, ודווקא משום כך מסקרנים אותי יוצרים כמו וילדסמית, שהצבע משתלט אצלו כמעט על הכול.

בצד ההערכה הרבה והפרסים להם זכה, יש לווידלסמית גם מבקרים רבים, שטוענים שהאיורים שלו, שעמוסים בצבעים ובפרטים, משתלטים על הטקסט.

הנה כמה איורים שלו מהספר גן החרוזים:

גם הביוגרפיה שלו מעניינית.

למרות שנולד ביורקשייר, אנגליה, והוכשר בכמה בתי ספר לאמנות באנגליה, הוא בחר לגור דווקא בצרפת, שם גם מת. ואילו המוזיאון לעבודותיו נמצא בטוקיו.

המוזיאון הזה נפתח בשנת 1994 וזוכה להצלחה גדולה. בתערוכה של עבודותיו שהוצגה שם ב-2005 ביקרו כמליון וחצי איש.

ב-2017, שנה לאחר מותו, הוצגה גם באנגליה תערוכה, שנקראה Wild About Colour, ופרט לעבודותיו הוצגו בה גם עבודות של מאיירים שהושפעו ממנו, ביניהם שון טאן, מגדולי המאיירים בני זמננו.

למרות שווילדסמית לא נמצא בראש רשימת המאיירים האהובים עליי, אני מעריך מאוד את היכולות שלו ואת התרומה שלו לטיפול בצבע.

כאשר הוצאת אוקספורד, שהוציאה רבים מספריו, הזמינה ממנו איורים לגן החרוזים, חיפשה העורכת בית דפוס מקצועי שיעשה חסד עם הצבעוניות שלו, ובסופו של דבר לא נמצא בית דפוס מתאים באנגליה, והעורכת בחרה בבית דפוס באוסטריה.

והנה לסיום כמה עבודות שלו:

אני משאיר לכם להחליט אם גם אתם אוהבים את הגישה המקסימליסטית של וילדסמית, או שהעומס מציק לכם.

אני משער שאשוב לכתוב על סטיבנסון בקרוב.