מה הסגנון שלך – חלק א

בחלק גדול מהרשומות בבלוג אני מספר על החלוקה לשני סוגים של מאיירים – אלה שמגיעים לסגנון שמתאים להם, או אפשר להגיד מגיעים ל"שפה" שלהם, ואז ממשיכים ומאיירים באותו סגנון ייחודי; והסוג השני, לו אני שייך, שאוהבים להתנסות בטכניקות שונות ובסגנונות שונים.

כשאני מקבל תגובות על ספרים שאיירתי, לפעמים אני שומע: "קל מאוד לזהות את הסגנון שלך".

זאת אמורה להיות מחמאה, אבל אני לא תמיד רואה בזה מחמאה.

פעם ברשימה על אבנר כץ במוסף "דבר השבוע" כתבתי את הדברים הבאים:

סגנון אישי, בניגוד למה שכמה יצרני קריקטורות ואיורים חושבים, הוא הקו שנוצר כאשר מחברים את כל הנקודות בדרך הבריחה שלך מכל היעדים שכבשת.

לא תמיד אני מצליח לברוח בהצלחה מההצלחות הקודמות שלי, ובעיקר היום בגילי המופלג אני מרגיש שאיבדתי הרבה מיכולת הבריחה.

אקדיש כאן שלוש רשומות לשאלה מהו הסגנון שלי. בנוכחית אעסוק בשינויים ובגיוון באיורים שחור-לבן שעשיתי בעיקר בספרים, ובשתי רשומות ההמשך אתייחס לאיורים בצבע. אין סדר כרונולוגי או אחר בהצגת האיורים, אם כי אפתח בספרים הראשונים שאיירתי.

האיור הראשון הוא מהספר העיקר שיהיה שמח, שכתב שבח וייס, ספר שאיירתי כשהייתי בן 17:

הייתי כל כך צעיר, שאני לא זוכר אם הייתי תחת איזו השפעה כשציירתי את החצי-צלליות האלה…

הביצוע היה במכחול ובציפורן, באופן מאוד מאוד לא ספונטני (עד לפני שנים אחדות כל כך התביישתי בספר הזה, שלא הייתי מראה אותו לאיש…)

במשך השנים איירתי עוד כמה ספרים בצלליות, למשל אננסי של שלמה אבס:

שגם אותו איירתי במכחול, ופה ושם השתעשעתי גם בצלליות מוכנות שהעתקתי מאיזה ספר.

גם בספר המשלים, אותו עיצבתי כמו ספר ויקטוריאני, היו ציורים בצבע על עמוד שלם ובסוף כל משל, איור כזה בצללית:

גם פה הרשיתי לעצמי להשתמש מדי פעם בצלליות קיימות. למשל, הדמויות הקטנות שעל השולחן הן לא שלי.

בספר אנחנו אבן הפינה, שכתב אהרן שמי על עברו בקיבוץ, עשיתי מחווה לצייר הצלליות גור-אריה ואיירתי איורים כאלה:

לפעמים שילבתי צלליות, או משהו דמוי צלליות, באיורים שנעשו ברישום ציפורן קליל, בעיקר בספר שיחות עם הנכדה של אליעזר שטיינמן:

בהשפעת המורים שלי לחיתוך עץ, יעקב שטיינהרדט ויעקב פינס, עסקתי הרבה בטכניקה הזאת, וגם העברתי אותה לכמה ספרים. למשל בספר מכתם לעגנון, אמרות של עגנון שבחר אורי סלע:

או בהספר הרביעי של שירי נעמי שמר:

וגם בספר השירים של חתולי (אלי שרייבר), נר נשמה:

כל אלה לא נעשו כמובן בחיתוך עץ או לינול, אלא בצבע לבן על רקע שחור.

לפעמים, כמו בחיתוכי עץ של פעם, שמרתי על קווי המתאר שנוצרו על ידי הצבע הלבן שמסביבם. האיורים האלה הם בעלי אופי אחר והרבה פחות כהים, כמו למשל בספר שעשועים מרושעים לאנשים חסרי לב:

ספר הילדים השני שאיירתי בחיי היה הכורסה המתנדנדת, ספר הסיפורים הראשון לילדים שכתבה נורית זרחי. שם הייתי מושפע באופן ברור מנחום גוטמן:

ציירתי את האיורים בציפורן. עד היום אני מחזיק במגירה אוסף ציפורנים שבזמנו קניתי אצל פיליפ פּוּל בלונדון, המומחה מספר אחד לציפורני כתיבה וציור (בעבר העליתי כמה רשימות על האהבה שלי לציפורנים). איורים רבים עשיתי בציפורן, כמו זה לספר אורי והארנבת של משה טבנקין:

או לאיור הזה מהספר בית סבא שחרב של ישראל זרחי:

וגם זה נעשה בציפורן, מתוך הספר גברים מעדיפים פרחות של נאווה בלוך:

כפי שאתם רואים, כלי הציור דומה, אבל אופי הציור או הסגנון שונה לגמרי. באיור האחרון הרשיתי לעצמי להכניס אפקט סוריאליסטי, דבר שהוא נדיר מאוד בספרי ילדים.

הנה עוד איור סוריאליסטי, והפעם לספר שירה, ספרו של בנימין גון-גולדמן, באר לחַי:

לא תמיד אני מזהה אם האיור נעשה בציפורן או בעט לֶבֶד, שגם בו אפשר להשיג הבדלי עובי:

לפעמים, כמו באיור שלעיל, השתמשתי בעטי לֶבֶד בעלי עובי שונה.

הקו העבה באיור הוא בהחלט השפעה רחוקה של יוזף לאדה שתמיד נמצא לי בראש.

לעניין הקווים שמסמלים צללים, מה שנקרא "קווקוו", אפשר להקדיש רשומות רבות. מקור הטכניקה הזאת היא בימים של הדפסי הנחושת שלא היה אפשר להשיג בהם משטחים שחורים או אפורים, והכול תורגם לצפיפות הקווים.

בעברי, בעיקר בשנים הראשונות שלי כמאייר, הייתי מכור לקווקוו. כמו בספר הזה, טוביה בעל הנס, שהוא עיבוד לילדים לספר טוביה החלבן של שלום עליכם:

ברור לגמרי שהעיבוד בקווים הוא בהשפעת התחריטים הוויקטוריאניים.

גם בספר יוני והסוס, אחד הספרים הראשונים של נורית זרחי, היו איורים דמויי תחריט:

במשך הזמן קווי הצל קיבלו צורות שונות. למשל בספר חוק מרפי של ארתור בלוך:

כמעט את כל הקווים עשיתי בכיוון אחד.

לפעמים כשהייתי עייף מהקווים, השתמשתי בנקודות, כמו באיור הזה מהספר פרצוף צנע של ברוך תור-רז:

עניין בפני עצמו הוא השימוש בטקסטורות שאותן הדבקתי לאיורים. היום במחשב אין קל מזה, אבל בזמנו הייתי משתמש בטקסטורות מאוסף גדול של ספרים שעדיין עומדים אצלי בספרייה:

כמו באיור הזה מהספר עניבות במדבר של יהודה אטלס:

שגם בו, מי שיתעקש, יגלה השפעה של יוזף לאדה.

או באיור הזה מהספר הומור בניהול של צבי ברק:

אני אוהב מאד רישום בעיפרון, יש בו שילוב של קווי מתאר עם הצללות. בכלל, עיפרון הוא כלי נפלא.

הנה איור מהספר אלימות בשכונה של ציפי שחרור:

והנה גם איור מהספר ילד נושך של יהודה אטלס, בו ניסיתי בעזרת עיפרון להשיג אווירה של פעם:

עוד ספר שעשיתי בעיפרון, אבל במקרה זה משהו יותר הומוריסטי או קריקטורי, הוא הספר אין ספק אתה חולה של ריקארד פוקס:

הרבה כתבתי על האהבה שלי לאיור במכחול:

והנה איור אחד מתוך החוברת:

אבל יחסית איירתי מעט מאוד ספרים במכחול, במיוחד מעט ספרי ילדים. מו"לים וגם מחברים לא כל כך אוהבים איורים במכחול בספרי ילדים. אחד מספרי הילדים שבכל זאת עשיתי במכחול הוא הספר גלגלים, ספר הילדים הראשון שכתבה מיריק שניר:

אבל מאחר שהספר הזה הודפס בשני צבעים, אתייחס אליו ברשומה שבה אכתוב על איורים בצבע.

בספרים למבוגרים שאיירתי יש נוכחות למכחול, כמו בספר הזה אדון פדרו, שכתב נתן פורמנסקי:

שם השארתי גם את רישום העיפרון.

או בספר הזה, אבא אימא מותו כבר של חתולי (אלי שרייבר):

לפעמים יצרתי סוג של אחידות בין כל האיורים בספר מסוים. למשל בספר אשר סיפרתי לנכדותיי של חתולי, שם כל האיורים היו קטנים כמו בולים, ובכולם הייתה חותמת דואר:

גם בספר תוגת אימו של חתולי יש מסגרת בעלת אופי אחיד:

או בספר אהבת שבע הבובות של פול גאליקו, שם כל האיורים נעשו במסגרת אחידה שבה שובצו שבע הבובות:

לפעמים אני מרשה לעצמי לשלב באיור גם טקסטים, וזה כמובן אם המחבר נותן את הסכמתו, או שהוא כבר לא בין החיים.

חיים שפירא עודד אותי להכניס טקסטים לאיורים בספריו, והנה המלט מהספר אינסוף שלו:

מדי פעם אני נעזר בצילומים.

למשל בספר הכדור הוא הגול, ביקשתי מתומר בני שייתן לי צילומים של גידי, נכדי, משחק כדורגל והעתקתי את הצילומים:

ולפעמים השתמשתי בצילומים עצמם כחלק מהאיורים, כמו בספר של חנה זמר אלוהים כבר לא גר שם יותר:

או בספר הרומן שלי עם בן גוריון, שכתבה יעל רוזמן:

לא תופתעו שאומר שאני אוהב במיוחד איורים שנעשו בציפורן ללא רישומי הכנה, כמו אלה בספר שני יהודים נוסעים ברכבת:

שם אפשר לזהות השפעה של אריה נבון.

והשפעה של אנרי מאטיס אפשר לראות בספר היא יושבה לחלון – שירי האהבה של ביאליק:

שם בכל שיר עשיתי רישום כזה ועיבדתי אותו בצבע (בעזרתה של הציירת מרב סודאי, שהייתה אסיסטנטית שלי באותה תקופה):

*אני מודע לכך שהרשומה הזאת קצת ארוכה, ולפעמים יש בלבול בין טכניקה לסגנון ולשפה. לא תמיד אני מצליח להתנסח כמו שהייתי רוצה.