ראיון עם עצמי לרגל יום הולדת 80

לרגל יום הולדתי השמונים שחל בשבת, ערכתי ראיון עם עצמי. הראיון מלווה באיורים מרשומות שונות, שהכנתי במיוחד לבלוג.

דני א: בשביל מה אתה צריך את הבלוג הזה?

דני ב: אולי אני מגזים קצת, אבל זה מחזיק אותי בחיים. אני קם בבוקר ורץ לכתוב ולאייר מה שחשבתי חצי לילה, במקום לחשוב מחשבות שליליות שמגיעות אלי כמעט מכל מקום.

^מתוך באידיש זה פחות גס

א: על מה הבלוג?

ב: במילה אחת – על אהבה. ואם אתה רוצה כותרת משנה, אז סקרנות. אני כותב על מה שאני אוהב ועל איך אהבה וסקרנות מתחברות.

^מתוך סופרים שמשוחחים אתי

א: אתה חושב על הקוראים כשאתה מכין רשימה?

ב: אני אשקר אם אגיד באופן גורף שלא. לפעמים באיזה משפט אני חושב מה יגיד או תגיד על זה י. או או א. או ג. אבל שום תגובה צפויה אפשרית לא גורמת לי לשנות את מה שאני רוצה לספר.

^מתוך "זלמן שניאור כותב לילדים

א: כל מה שאתה כותב זה מידע אישי? קשה להאמין שאתה יודע כל כך הרבה…

ב: ממש לא. זה תמיד מתחיל ממשהו שאני אוהב – ספר, ציור, איור. ואז באופן אסוציאטיבי אני מגיע לכל מיני דברים שקשורים לזה, וזה החלק המעניין, החלק שבו אני לומד.

^מתוך זלמן שניאור כותב לילדים

א: אתה אוהב ללמוד? רואה בזה בילוי?

ב: כן, מאוד. אבל כמו שאמר צ'רצ'יל, "אני מאוד אוהב ללמוד, אני רק לא אוהב שמלמדים אותי".

^מתוך חזיר הבר של סאקי

א: אתה מדבר הרבה על התרבות האנגלית. מאיפה הידע הזה?

ב: רק מסקרנות. האנגלית שלי גרועה וקשה לי לקרוא ולהבין, אז אני נעזר בענת האסיסטנטית שלי, ולפעמים אפילו באחותה תמר, שהיא מתרגמת לאנגלית במקצועה.

אני מצליח לקרוא את דיקנס באנגלית רק לאחר שקראתי אותו קודם בעברית, ולכן הידע שלי הוא מוזר ולא מסודר. אם את הפיקוויקים אני יודע ומכיר מצוין, הרי שאת בליק האוס  לא הצלחתי לקרוא – נראה לי שבגלל התרגום.

אבל אם צריך אני יכול לתת הרצאה על הספר הזה, ממידע שמגיע אלי מכל מיני מקורות מוזרים, כולל מהשיטוט שלי בלונדון.

^מתוך בשבחי הביקורת

א: אם כבר הזכרת את השיטוט שלך בלונדון, אתה עושה את זה לפרנסתך?

ב: ממש לא. בעבר עשיתי טיול אחד שנמשך שבועיים לאורך התמזה. זאת הייתה הפעם היחידה שעשיתי טיול לישראלים שבאו במיוחד. זה הספיק לי. ערכתי גם כמה טיולים לישראלים שגרים בלונדון וזה היה יופי. אבל אני מרבה להדריך חברים שמגיעים ללונדון כשאני שם אני אוהב את זה מאוד.

יש משהו שאני מכנה אותו "הבעיה של האספנים" – אתה אוסף משהו כל החיים, ואז אתה מתחיל לחפש מישהו שזה מעניין אותו, כדי להראות לו… יותר משהעגל רוצה לינוק…

^מתוך מותר לצחוק על ההיסטוריה?

א: איזה מין ידע זה מה שיש לך על לונדון?

ב: ידע שקשור למקום. זה דומה למה שסיפרתי על הבלוג: אני רואה איזה בניין או רחוב שמעניין אותי ואז אני מחפש דברים שקשורים לעבר שלו. בהתחלה הייתי מוקסם מאיך שהלונדונים יודעים להכניס את העבר שלהם לחיים, והיום אני יודע שגם שם יש מי שמנסה להרוס הכול לטובת העכשיו, אבל היו להם מספיק משוגעים שנלחמו בזה.

^מתוך נולדו לכתוב

א: אתה מתכוון שהנוסטלגיה מכתיבה להם את המלחמות?

ב: או, לא. אני כמעט שונא את המילה הזאת, נוסטלגיה. מבחינתי יש לשפוט את העבר על בסיס איכות ולא על בסיס געגועים.

^מתוך נולדו לכתוב

א: אתה לא מפחד להשתמש במילה לשפוט? אתה יודע כמה מתרחקים היום מה"שיפוט"..

ב: כן, אני יודע, וזאת טעות שאוהבים להתאהב בה. אנחנו שופטים הכול ובכל רגע. אם השניצל שאכלתי הוא רע אז זה שיפוט. אבל האנשים מתבלבלים בין פסק דין לגזר דין. אנשים רבים, לאחר ששפטו משהו, מוציאים ומבצעים גם "גזר דין", וזה מקור חלק גדול מהרעות. אבל לשפוט? הכול שפיט.

^מתוך רצינותו של ההומור הצ'כי

א: אז מה דעתך על המוסד הזה שנקרא ביקורת?

ב: אם תרצה קרא את הרשימה הזאת, שם אמרתי מה דעתי.

אני חושב שאם מי שכותב על משהו שמישהו אחר יצר יכתוב רק על מה שהוא אוהב, אפשר יהיה בגדול להבין גם מה הוא לא אוהב. מי שעוסק הרבה בביקורת שלילית כנראה זקוק לזה מכל מיני סיבות, כולל כסף.

^מתוך אחריותו של הקו

א: וזה נכון גם לגבי ביקורת על פוליטיקה ופוליטיקאים? אתה הרי עסקת שנים רבות בסאטירה – לזה אתה לא קורא "ביקורת שלילית"?

ב: כן, בהחלט, בתחומים האלה יש מקום לביקורת שלילית. ואם אתה שואל אותי – רק לביקורת שלילית. כי אלה שאתה מבקר אותם עסוקים בכל רגע להציג את עצמם באור חיובי.

^מתוך הרקע – רמברנדט, מסי וסאקי

א: אז למה הפסקת לכתוב סאטירה? ולמה אין סאטירה בבלוג שלך?

ב: זה לא מדויק. יש סאטירה גם בבלוג שלי, אבל היא לא בחזית ובוודאי לא ישירה כלפי אדם זה או אחר. אבל מי שקורא היטב יכול למצוא שם גם סאטירה.

^מתוך הפיקדון הראשון שלי

א: אז כשאתה כותב ומספר על מאייר או אמן או סופר, זה תמיד מישהו שאתה אוהב את היצירה שלו?

ב: בדרך כלל כן, וכאשר אני אומר על מישהו, לשם השוואה נניח, שהוא פחות טוב או פחות טוב ממה שמקובל לחשוב, אני מדגיש שמדובר בדעה שלי.

אם אני כותב למשל על אנימציה או קומיקס, אני תמיד כותב שהידע שלי בדברים האלה הוא מוגבל.

^מתוך הפיקדון הראשון שלי

א: אז למה אתה כותב על דברים שהידע שלך בהם הוא קטן?

ב: זה קורה רק במקרים שאני חייב לכתוב על זה, כי זה מתקשר עם העיקר. אבל אף פעם לא כתבתי על אוכל או על יין, או על נהיגה – דברים שהידע שלי בהם הוא אפס.

^מתוך חיסרון בכסף

א: אז אם אתה כל כך סקרן, כמו שהצגת את עצמך, למה אתה לא מנסה ללמוד יותר על יין או על אוכל למשל?

ב: זאת שאלה טובה שאין לי עליה תשובה.

אני יכול בהקשר הזה עוד להדגיש שבחיי היומיום אני צורך יותר דברים שאין לי מושג בהם, כמו יין ומוזיקה, מאשר דברים שעליהם אני כותב.

המוזיקה מלווה אותי כל רגע שאני ער, ובמקרים רבים גם כשאני ישן, ובכל זאת לא כתבתי רשימה אחת על מוזיקה מבין קרוב ל-500 רשימות שהעליתי.

^מתוך עבר ללא נוסטלגיה

א: למה אתה לא מוציא ספר מהרשומות של בבלוג?

ב: מכמה סיבות. הראשונה – שאף מו"ל לא יוציא ספר כזה. והשנייה והעיקרית היא בעיית זכויות היוצרים. כל זמן שזה באתר ולא למטרות רווח, איש לא יתבע אותי שאני משתמש ביצירה שלו. ברגע שזה נכנס לספר, לא אוכל לעמוד בבעיה שזה יוצר.

^מתוך עבר ללא נוסטלגיה

א: אני חוזר לרגע לעניין הלימודים. בכל הזדמנות אתה מספר, ואפילו נשמע מתגאה, שבכל בתי הספר אליהם נקלעת, היית תלמיד רע. אפילו בבצלאל. לא חסר לך שאין לך השכלה אקדמית?

ב: זה שאני מספר שהייתי תלמיד רע, זאת הזדמנות בלתי מכאיבה להגיד אמת. כלומר, להגיד את זה לפני שאחרים יספרו את זה.

אני הכי רחוק מהעולם האקדמי או מהידע האקדמי. חשוב לי לכתוב את האתר הזה בלי לקחת אחריות. הצורך של רבים מאנשי האקדמיה להיות אחראים ולהביא מובאות, מזכירים לי את המשפט הנפלא שמישהו אמר פעם: מאמר אקדמאי דומה לניקוי דירה, זה רק להעביר את האבק ממקום למקום.

אפילו זה שכתבתי כאן "מישהו אמר פעם" לא היה עומד במבחן האקדמיה. להביא משהו בלי לציין את המקור? השתגעתם?

אני לא חושב שהייתי שורד יום אחד באוניברסיטה.

^מתוך נדמה היה לו שראה

א: אין דרך להגיע לכך שתוכל להרוויח מהבלוג הזה?

ב: אני לא רוצה. זה חייב להיות בחינם, ואפילו דחיתי כמה קוראים שהציעו לי תרומות. אני כן רוצה שזה יגיע ליותר קוראים.

^מתוך איורים בטיפוגרפיה

א: איך אתה מתייחס לתגובות?

ב: זה הדבר שהכי משמח אותי. אפילו אם זה רק תודה. אני נכנס כמה פעמים ביום לראות אם יש תגובות.

^מתוך אנטול סטרן

א: ונראה לך שרוב התגובות הן מחברים או מאנשים שאתה מכיר?

ב: דווקא יש קורא אחד שמגיב כבר שנים על כל רשימה – מוטי אור שמו – שאני אפילו לא מכיר. אגב, אשמח להכיר אותו. חברים מגיבים גם בעל פה. אבל אני אף פעם לא שואל, גם את החברים הקרובים, אם הם קראו. רק לעתים רחוקות, בעיקר אם זה נוגע להם או שהם מוזכרים, אני שואל בעדינות.

אני יודע שלחלק מהחברים שלי אין זמן לזה, ואני שמח שהם עסוקים.

^מתוך ארמית שפה זרה

א: אתה כותב הרבה על חברים וגם מזכיר מדי פעם שמות של חברים שלך, שאינם בין החיים. שמתי לב שזה חשוב לך. אני צודק?

ב: כן. זה מתקשר למה שאמרתי על העבר. העבר, כשהוא משמעותי, הוא עדיין חלק מהחיים שלי ולא נמחק אצלי, וזה כולל אנשים וחברים. כלומר גם את דרווין מצד אחד, וגם מצד שני חברים כמו יוסל ברגנר, אהרן שמי, אהד זמורה, עמוס פונקנשטיין, רות בונדי ואברהם הפנר, שאיתם הייתי מדבר על כל הדברים שעליהם אני כותב באתר, והיום הם כבר מהעבר ההוא.

^מתוך דו קרב בלונדון

א: אתה רוצה לספר משהו על הילדים שלך?

ב: בשמחה. תומר, בני הבכור, שמטפל ומעלה את הבלוג שלי הוא עורך ומתרגם ופעיל לשחרור בעלי חיים; אוֹרי, בני המרכזי, הוא עורך ומעצב ופעיל חברתי; ומאיה, בתי הצעירה, לומדת באקדמיה למיוזיקל בלונדון.

^מתוך דרויאנוב שלא הכרתם

א: ושאלה אחרונה: למה בחרת לראיין את עצמך ולא ביקשת ממישהו שיראיין אותך?

ב: כי אני יודע בדיוק מה לשאול. חברים יכולים לשאול שאלות שאין לי תשובות אליהם, ויש כל כך הרבה שאלות שאין לי תשובות.

^מתוך האיש שהשחית את העיירה

א: ויש לך משהו להוסיף?

ב: כן. אני רוצה שהרשימות האלה יגיעו לעוד הרבה אנשים ומבקש מכולכם לעזור בזה.

^מתוך האיש שהשחית את העיירה

^מתוך הסוסה הירוקה

^מתוך השראה