הדולר האבוד של סטיבן ליקוק

כשהייתי בן 18, תלמיד בצלאל, סוכן ספרים נודד מכר לי את סדרת הספרים של כרמי את נאור, ספרים בכריכה שחורה עם סמל הזר עליהם:

זאת הייתה הפעולה הכלכלית הכי מוצלחת שביצעתי בחיי.

הספרים הנפלאים האלה מלווים אותי יותר משישים שנה, וכמה מהסדרה הזאת שחסרו לי נתרמו לספרייה שלי על ידי חברים, ובעיקר על ידי חברי הטוב מוטי פרידמן.

אחד הספרים בסדרה הזאת הוא הספר של סטיבן ליקוק. בהקדמה לספר כתב כרמי את הדברים הבאים:

למרות התלבטות העורך, סטיבן (או סטפן כמו שאנחנו אוהבים להגיד) ליקוק היה ידוע מאוד בישראל, והסיפור שאני מביא לכם היום, שתרגמתי מחדש, הוא אחד הסיפורים הידועים שהופיעו בכמה וכמה אנתולוגיות. אני מניח שחלק מכם מכיר היטב את הדולר האבוד שלי, אבל כמה מכם זוכרים שסטיבן ליקוק שכתב אותו היה פרופסור לכלכלה?

המידע הזה מעניק עוד איזה ממד לסיפור המצוין הזה.

כשמדובר ביצירה ישנן שתי גישות מנוגדות שאני אוהב. אחת מהן היא המצב החינני שבו מומחה גדול בתחומו, כמו פרופסור ידוע לכלכלה מדינית, כותב סיפור שהוא אמנם "בתחום מומחיותו" אבל  נכתב מנקודת מבט הכי נמוכה, כמו המקרה של הדולר האבוד שלי. זה סוג של אנדרסטייטמנט ספרותי.

מנגנון אחר, כמעט הפוך, שאני מחבב והוא גם משמש אותי הוא "הביטחון המוגזם". כלומר, ליצור בביטחון משהו בתחום שאין לך מושג בו.

המנגנון הזה גרם לכך שאת האיורים הכי טובים בעיתונות (בעיניי כמובן), עשיתי בנושאים שאין לי בהם מושג. במקרה זה – כלומר האיורים שמוצגים כאן – מדובר בתחום הכלכלה.

את שתי הגישות המנוגדות אני מציג אם כן ברשומה הזאת.

למעשה בחרתי בסיפור הדולר האבוד שלי כקולב להצגת איורים שעשיתי בעיתונות בנושאי כלכלה.

האיורים ששיבצתי בסיפור לא קשורים כמובן לסיפור עצמו. אלה מעט מהאיורים בנושא כסף וכלכלה שעשיתי לפני שנים רבות לרשימות בעיתון, בימים שעורכי העיתונים עדיין ראו בי מאייר.

רוב האיורים התפרסמו בשחור-לבן ולצורך הרשומה ביקשתי מענת, האסיסטנטית שלי, לעבד אותם בצבע.

התרגום כאמור שלי.

 

הדולר האבוד שלי

החבר שלי טוד חייב לי דולר.

כבר כמעט שנה, ואני חושש שקיים סיכוי קטן מאוד שיום אחד הוא יחזיר לי אותו.

כשאנחנו נפגשים הוא תמיד כזה נחמד כמו פעם, אבל את הדולר הוא שכח. נראה לי שלעולם כבר לא אקבל אותו.

אבל אני, נראה לי שכל החיים אזכור שטוד חייב לי דולר.

אני יודע ובטוח שזה לא יפגע בחברות שלנו, אבל אני לעולם לא אשכח את זה.

אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אצלי אם מישהו לווה ממני פעם דולר, אני זוכר את זה עד יומי האחרון.

הרשו לי לספר לכם איך זה קרה.

זה היה בשנה שעברה בשמונה באפריל (אני מציין את התאריך למקרה שטוד יקרא את זה פעם). זה היה לפני שהוא נסע לברמודה. הוא היה זקוק לכסף קטן כדי לשלם לנהג המונית, ואני הלוויתי לו. זה היה הדבר הכי פשוט והכי טבעי, כמעט שלא הרגשתי שזה קורה עד שזה נגמר.

הוא רק אמר: "תן לי דולר, טוב?" ואני אמרתי: "בטח, מספיק לך דולר אחד?"

אני מאמין, בעצם אני בטוח, כי כשטוד לקח את הדולר הוא התכוון באמת להחזיר לי אותו.

מהמילטון בברמודה הוא שלח לי מכתב.

כשפתחתי אותו הייתי בטוח שהדולר בפנים. אבל הוא רק כתב שהטמפרטורה שם היא 100 מעלות פרנהייט. כשראיתי את ה"100" שמחתי לשנייה, אבל רק לשנייה.

כעבור שלושה שבועות טוד חזר.

פגשתי אותו בתחנת הרכבת. לא בגלל הדולר אלא בגלל שאני מאוד מחבב אותו וחשבתי שהוא בטח ישמח לראות שמישהו מחכה לו בתחנה אחרי שהוא נעדר כמה שבועות.

אמרתי לו: "בוא ניקח מונית עד המועדון, זה משהו כמו דולר". אבל הוא ענה: "עזוב, בוא נלך ברגל".

בילינו ערב ביחד בשיחה על ברמודה. אני חשבתי על הדולר אבל לא הזכרתי אותו במילה. זה לא היה לעניין.

שאלתי אותו באיזה מטבע משתמשים בברמודה ואם הדולר האמריקאי מקובל שם (הדגשתי את ה"דולר" האמריקאי). אבל נוכחתי שגם זה לא מזכיר לו כלום.

עבר זמן מה (בעצם אני פוגש את טוד כל יום במועדון שלנו) עד שהבנתי שהוא שכח לגמרי את עניין הדולר.

יום אחד אפילו שאלתי אותו כמה עלתה לו הנסיעה והוא ענה שהוא לא מנהל חשבונות.

פעם גם שאלתי אותו אם הוא כבר חזר לחיים הרגילים אחרי הנסיעה ההיא, והוא ענה שבעצם הוא כבר שכח אותה לגמרי. אז ידעתי שהעניין נגמר.

למרות זאת אני לא נוטר טינה לטוד. פשוט צירפתי אותו לרשימה של אלה שחייבים לי דולר ושכחו זאת. זאת רשימה די ארוכה של חברים, ואני לא משנה את יחסי אליהם. אבל הלוואי שהייתי יכול לשכוח את זה. אני נפגש עם טוד לעיתים קרובות. שלשום למשל אכלנו יחד ארוחת ערב והוא דיבר אז לגמרי במקרה, בלי קשר, על פולניה. הוא אמר משהו כמו: "פולניה לעולם לא תשלם את חובותיה".

אז אם נדמה לכם שזה היה צריך להזכיר לו את הדולר שהוא חייב לי, אתם טועים.

אבל בינתיים נכנסה לי לראש מחשבה מטרידה, והיא: אם טוד חייב לי דולר ושכח מזה אז יכול להיות באופן תיאורטי, ואפילו באופן מעשי, שיש גם אנשים שאני חייב להם דולר, ושכחתי…

ייתכן שיש רשימה שלמה של אנשים כאלה. וככל שאני מרבה לחשוב על זה, זה מעציב אותי יותר, כי גם אני יודע שאם שכחתי פעם שלוויתי ממישהו דולר, אין סיכוי שאחזיר, זאת אומרת לא בעולם הזה.

אז אם יש אנשים כאלה, אני מבקש שיגידו ואפילו יצעקו, לא כולם בבת אחת אלא במספרים מתקבלים על הדעת, ואפילו אם אפשר בסדר אלפביתי. אני מבטיח מיד לרשום את כל השמות. אני לא מתכוון לאלה שאולי לוויתי מהם דולר אחד ליד שולחן הברידג'. ואני גם לא מתכוון (בעצם אני נזהר מאד לא להתכוון) לאנשים שהלוו לי 30 סנט כדי לשלם עבור בקבוק סודה במועדון הספורט בדטרויט בחודש שעבר (אני מוצא שזה משהו מרענן לשתות סודה אחרי נסיעה מייגעת מעבר לגבול הקנדי), כי זה שהציע לי שלושים סנט יודע בדיוק שעשיתי עבורו די הרבה.

אבל אם מישהו הלווה לי פעם דולר כדי לשלם לנהג מונית לפני נסיעה לברמודה, אני מוכן להחזיר לו.

יותר מזה, אני רוצה לייסד תנועה כללית, תנועה שחורטת על דגלה שיבה ליושר, תנועה שמטיפה להחזיר את כל הדולרים הבודדים הנלקחים בהלוואה ברגע של פזרנות.

הבה נזכור כי העמים הגדולים ביותר נבנו על הבסיס המוצק של יושר מוחלט.

ולסיום אני מרשה לעצמי לומר שאני מבקש מאוד שכל מי שקורא את הספר הזה יהיה זהיר מאוד ולא ישאיר את הספר במקום שבו רב סרן טוד (ממועדון המכללה של מונטריאול) יוכל למצוא אותי.

**

 

הסופר וההומוריסט ג'ורג' מיקש (שאצלנו מקובל לכנות אותו "קישון של האנגלים") כתב פעם ספר שבו ריכז את דיעותיו על הומוריסטים שונים. מהפרק על סטיבן ליקוק אני מביא פה שני קטעים:

*

הוא אחת מהדמויות החצויות המרתקות ביותר בהיסטוריה של הספרות. בניגוד לאינסוף הליצנים שרוצים לשחק את המלט, הוא היה הפרופסור שרצה  להישאר ליצן או בהחלט להפוך לליצן. "אין כל בעיה (כך כתב) לכתוב מאמר מדעי על העמים של מרכז סין או שאילתה על התמעטות האוכלוסייה באי הנסיך אנדרו. אבל לכתוב משהו מהדמיון ששווה לקרוא אותו בזכות עצמו זהו השג שניתן להשיגו רק ברגעי מזל מעטים ומרוחקים זה מזה. באופן אישי הייתי מעדיף לכתוב את "אליס בארץ הפלאות" מאשר את כל אנציקלופדיה בריטניקה".

*

הוא מצא נוסחה מפני שאף פעם לא חיפש אחת. לא עלה בדעתו שקיימת נוסחה או שיש לחפש נוסחה. הנוסחה שלו הייתה שאין נוסחה, שהחיים מבולבלים, לא הגיוניים וטיפשיים, אך מאוד משעשעים ושווה לחיות אותם. הוא גילה שחיים הם חיים – וכל כך מעט שמו לב לזה לפניו. הצחוק שלו לא היה ציני ולא מתוחכם. זה היה צחוק רחב ובריא. האור שלו לא היה האור החודר, אלא מרוכז כקרן של אור. זה היה מחמם – וגם מסנוור – כמו השמש. הוא לא הבין אנשים אך תפס אותם בחוסר תשומת ליבם הפסיכולוגית. הוא לא ידע לנתח אך ידע לצייר קריקטורה. הוא לא היה יכול להראות לנו את עצמנו  – אך ידע להציג אותנו.