אודרי ברגנר – צבעי מים, חיתוכי עץ, וגם סופרת ומאיירת

לפני שבועות אחדים, ב-9 במאי שנה זו, נפרדנו מאודרי ברגנר, שהייתה בת 95.

ברשימה הזאת אני מבקש להביא כמה מהדברים שהקהל אולי פחות הכיר.

חודשים אחדים לפני מותה רכשתי בתערוכה שערכו לה בבית האמנים את הציור הזה שתלוי אצלי בסטודיו:

אודרי הייתה אשתו של יוסל ברגנר, ויש טוענים שדווקא בגלל זה היא לא זכתה למקום שלו היא ראויה בסיפור האמנות הישראלית. אני יכול להעיד שיוסל עשה הכול כדי שאודרי תהיה בחזית, אבל אודרי, שלא כמו יוסל, כנראה לא היה לה נוח בחזית.

למרות הקשר היומיומי שהיה לי עם יוסל, קשר שהתחיל בשנות ה-70 המוקדמות, אודרי לא הייתה חלק מחיי. היא נראתה לי מרוחקת והייתה לי הרגשה שהיא מביטה עליי בחשדנות מסוימת. כל זה השתנה ב-1975 כאשר היא באה להתייעץ איתי ולהראות לי את האיורים שעשתה לספר המעשיות של חיי של מלך ראוויטש, אביו של יוסל.

בצניעות אמיתית היא אמרה: "תראה, אני לא מאיירת ורציתי לשמוע מה דעתך על הניסיונות האלה", ואז הראתה לי חיתוכי עץ שעשתה. הנה כמה מהם:

כפי שאתם רואים השארתי ליד כל איור גם את המשפט מהספר.

באותו זמן כבר הכרתי עבודות שלה כציירת, בעיקר עבודות בצבעי מים, וכבר הייתי מודע למינימליזם הנפלא שהיה גם בהם. אבל הביטוי של הצמצום בחיתוכי העץ, כמו בפרטים האלה למשל גרם לי לקנא:

במשך 15 שנה עסקתי בחיתוך עץ ומעולם לא הגעתי למינימליזם אקספרסיבי כזה.

שוחחנו אז על פרנץ מזרל ועל כמה חותכי עץ ומאיירים אנגלים, ודי מהר הגענו לדיקנס, לקולינס ולעוד נושאים שקרבו אותנו.

בעצם אז גיליתי את ריבוי הפנים, העניין והסקרנות של האמנית המצוינת הזאת, וזה הצטרף למה שכבר הכרתי – אשה יפה, גבוהה, ספורטיבית ואמנית, שהציגה בתערוכות רבות ויצרה תפאורות ותלבושות לתיאטרון. באמנות שלה באו לידי ביטוי כמה מהאהבות שלה, וכוונתי לבעלי חיים ולטיולים.

בשנת 1984 היא הכינה סדרה נהדרת של חיתוכי לינול בשני צבעים על בעלי חיים. בשנת 2016 ראה אור האלבום הזה, שאותו הוציא והקדים האמן והאוצר יקיר שגב.

האלבום כלל עשרה הדפסים. הנה כמה מהם:

בעלי חיים זכו אצלה גם לרישומים אוהבים:

עוד אהבה גדולה של אודרי היו נסיעות וטיולים.

בשנת 1990 יצא בהוצאת שבא הזכורה לטוב אלבום עם עבודות של אודרי מהשנים 1988-1947.

המו"ל והמעצב של האלבום החשוב הזה היה אלי שמעוני, אוהב הספר והאמנות, והטקסט היה של נסים אלוני.

הכותרת שנסים נתן לטקסט שלו היא "מקסם מדבריות רחוקים". מהספר הזה הנה קטע של נסים על הנסיעות של אודרי אל הבדואים:

מהאלבום שני ציורים –

עדר:

ועיזים:

עליי אהובים במיוחד הציורים בצבעי מים מהנסיעות שלה. הנה כמה מהם מתוך האלבום בהוצאת שבא:

האיור האחרון הוא מלונדון.

לונדון הייתה אהבה משותפת שלנו. כמה פעמים נפגשתי עם אודרי ויוסל בלונדון, ובעיקר זכורה לי הצגת היחיד של סיימון קאלו, בה הוא הופיע בדמותו של דיקנס בתיאטרון ריץ ההיסטורי. אודרי דוברת האנגלית נאלצה להסביר לי קטעים שלא הבנתי, ושוב נוכחתי איזה ידע עמוק היה לה בספרות הוויקטוריאנית.

ולכן זה לא מפתיע שאודרי גם כתבה.

את ספר הילדים הזה כולנו הכרנו:

שימו לב – הסיפור והאיור הוא של אודרי, אבל התרגום לעברית הוא של לאה גולדברג.

הנה איור משם:

עם לאה גולדברג היא שיתפה פעולה כשאיירה לה עטיפה לספר הזה:

רק בשנת 2010, בעידודו של יוסל כמובן, יצאו ספרי הסיפורים שלה. הספר הזה באנגלית:

והספר על סיפורי תל אביב, שיצא גם בתרגום לעברית:

היום, כשהצניעות והמופנמות של אודרי לא מפריעה, אני בטוח שאחד המוזיאונים הגדולים יציג תערוכה רטרוספקטיבית שבה נוכל לראות את פניה הרבות של אודרי ברגנר.

אודרי הייתה פעילה מאוד בתיאטרון, וכאן אני מביא רק טיפה: רישום בצבע מים למחזה היער של אלכסנדר אוסטרובסקי בקאמרי בשנת 1982:

ורישום לשעיר אחד לעזאזל של נסים אלוני משנת 1973:

ולסיום, צילום מפראג, כאשר יוסל הציג תערוכה על קפקא באוניברסיטת קארל, ואנחנו, שבעה חברים, הגענו בהפתעה לפראג לעזור לו:

מימין לשמאל: דני קרמן, אודרי ברגנר, יוסל ברגנר, אבנר כץ ואברהם פסקא.

ואלה הם כמובן אודרי ויוסל: