אחד מספרי הילדים היפים שנמצאים בספרייה שלי הוא הספר הזה:
מתוך געגועים לאבנר כץ אני מביט מדי פעם בספרים שכתב ואייר.
את החריזה בספר הזה עשה עוד חבר שאליו אני מתגעגע, יורם טהרלב.
הספר יצא בהוצאת כנרת זמורה בשנת 2010, ומי שהביאה אותו להוצאה וערכה אותו היא תמי הראל.
אבנר הקדיש את הספר לרעייתו איילת. ואני מקדיש לאיילת את הרשומה הזאת.
אציג כאן את כל הספר, כשבכל עמוד ניסיתי לתאר מה עבר לאבנר בראש כאשר אייר את האיור.
תודה, ומקווה שתיהנו.
אילו כנפיים לעשות להם? הרי יש כל מיני סוגים של כנפיים. אני מחליט שדווקא הכנפיים יהיו דומות אצל כל בעלי החיים.
לאן להעיף אותם? כל אחד יעוף אצלי לכיוון אחר.
דווקא את הג'ירפה אני מצייר עם צוואר מוטה לעבר הבור. הבור הוא הדבר היחיד בציור שהוא מעשה ידי אדם, ולכן הג'ירפה מסתקרנת כשהיא מגלה משהו מוזר כזה בסביבה.
שימו לב לשבלול, לצב ולקיפוד. את השלושה האלה אתם עוד תראו…
הארנבים שעל העץ אין להם כנפיים, כלומר לא רואים את הכנפיים שלהם. אולי הם עפים עם האוזניים? אתם זוכרים כמה אני אוהב את הנס אוריאן?
והעץ שעליו הם יושבים? אני משקיע בו הרבה קווים מכל הסוגים. זה עץ עתיק, וצריך להשקיע בו.
לא לשכוח את הברושים. אפשר לצייר נוף בלי ברושים?
גם בעץ שבציור הזה אני משקיע.
אסור לזלזל בעצים ולצייר אותם סתם באופן גנרי כמו שדני קרמן עושה.
כדי שהחמור ייראה באמת משועמם, אני מצייר את האוזניים שלו קצת מקופלות.
ואצייר שם גם ספר. כי אם אין לחמור חשק אפילו לקרוא, אז כנראה שהוא באמת משועמוות.
את הג'ירפות אני מתכוון להטיס במבנה, ממש כמו מטס.
גם כאן אני משאיר הרבה שמיים, כי אם כל החיות עפות, השמיים הם מרחב המחייה שלהן. אני לא מקמץ בשמיים. תראו גם באיורים הבאים.
הפעם בטקסט יש רק משחקי מילים, זאת אומרת שאין משהו שאני חייב לצייר. אז אני מרשה לעצמי לשים במרכז האיור פיל ענקי.
זה קצת שונה משאר האיורים.
כדאי לשבור את הקומפוזיציה במשחק של הענפים. הקורא יצטרך ממש לחפש עלים על הענפים.
כן, לא לשכוח לצייר נדנדה. היא מוסיפה המון לקומפוזיציה.
טוב, אחרי שני איורים שבהם ציירתי את החמור משועמם, הפעם הוא ממש בצד. הקורא יצטרך לחפש אותו.
יש הרבה שמים.
יש גם שלושה ברושים בפינה, אבל בעץ, כדרכי, אני ממש משקיע. זה כמעט עץ מספר אחר.
אל תזלזלו באדמה, תראו איזו השקעה. ואפילו יש שם בור. הבור ההוא שהג'ירפה בחנה אותו כמה עמודים קודם.
מצאתם אותו?
שדרה של שמונה ברושים שמוליכה לשתי גבעות והמון המון שמיים.
כל השמיים בציור הזה שייכים לחמור.
זוכרים את השבלול, הצב והקיפוד? הם פה והם עוד ישובו.
הפעם אני מצייר רק שבעה ברושים וחושב שהעיקר פה תהיה החומה. אומנם אין טעם לצייר את כל החומה, אבל בקטע הקטן של החומה אני משקיע את כל מה שאני יודע על בנייה והנחת בלוקים, ושאף אחד לא יגיד לי שאני לא מבין בארכיטקטורה.
החמור רק מגיע ונראה שהוא מופתע מהחומה, ממש כמו שהקורא שלי אמור להיות מופתע.
גם כאן אני מתכוון להשקיע באדמה.
מהרגע שהחמור נכנס לתוך המקום שמוקף בחומה, השמיים כבר מושפעים מהחומה. כלומר מהחלק שהחומה מקיפה אותו, ולכן השמיים הם הרבה יותר אפורים.
ומשהו על ציפורים: אתם באמת חושבים שאני לא יודע שיש ציפורים בכל מיני גדלים וצורות? אבל אני מצייר אותן די דומות זו לזו כדי לתת את התחושה שמה שעושה את ההבדלים זה הכנפיים.
אחרי הכול, יש הבדל בין כנפיים של פיל לכנפיים של שבלול. נראה את זה גם בהמשך.
ויש בכל זאת גם נוף – ברוש ושתי גבעות.
הפעם השמיים הם ממש העיקר (טוב, אף אחד לא משלם לי לפי מספר הקווים שאני מצייר). גם המבט של החמור שפונה לציפורים, ואפילו הרגליים הקדמיות שמקופלות לאחור, מעידים שהוא מתגעגע לציפורים.
שימו לב לנוף – אני קצת מזלזל בכוונה ולא צובע את הברושים.
אז אחרי ציור לא מושקע, הנה אחד שאני משקיע בו הרבה.
לאייר איור שיתאים למשפט "חזר החמור אל חבריו החיות", זה אומר שהפעם אני לא מצייר את החיות עפות.
החמור הגיע בדיוק לשנ"צ כנראה. וכאן, אם תסלחו לי, אני מרשה לעצמי לצייר פיל, ג'ירפה, קרנף, היפופוטם ועוד חיות, במרומי העץ. זה ספר ילדים, אז מותר לעשות דברים כאלה. גם העץ מושקע מאוד. נסו לא לזלזל בעצים כמו כמה מאיירים שאני מכיר. והחמור, כדי שיקשיבו לו, עלה על במה קטנה.
זוכרים את השבלול, הצב והקיפוד?
טוב, זה איור חשוב, אז אני פורס אותו על שני עמודים.
אני יודע שאתם שואלים למה אני מצייר את כל החיות על שתיים בשעה שרובן הרי הולך על ארבע. אז א': כי בא לי, ו-ב': כי הן זקוקות לרגליים הקדמיות בתור ידיים, כדי להחזיק איתן את הכנפיים.
פה הפרדתי בין הצב לקיפוד והשארתי לקורא לחפש את השבלול.
זה נחמד מאוד שכמה חיות הבינו שמדובר במתנה, ולכן הן ארזו את הכנפיים באריזת מתנה.
ולמה דווקא הפיל ראשון, אתם שואלים? כי הוא הכי גדול והכי חזק. נראה שמישהו יעז להידחף לפניו?
קשה לכם להאמין שכל הכנפיים של כל החיות נכנסו לשק כזה קטן כמו השק שעל הגב של החמור? אז כן, הן נכנסו.
כן, גם שלישיית הארנבים כאן וגם את שלושת הקטנטנים, השבלול, הצב והקיפוד, לא שכחתי.
והרבה הרבה שמיים כמו שאני אוהב.
החמור בקצה הדף. גם את זה אני אוהב.
הנה עוד תור, הפעם זה התור של הציפורים.
פה ושם שברתי את התור עם איזו ציפור גבוהה במיוחד.
יש קטע של חומה עם הבלוקים שאני יודע לצייר.
ונא לשים לב שהציפורים שקיבלו כבר כנפיים עדיין לא עפות.
זה חשוב, כי החמור טרם לימד אותן לעוף.
פה חשבתי לעשות תקריב של הסיטואציה, שהרי הסצנה שבה החמור שמעניק את הכנפיים שלו לציפור מסכנה היא מעין שיא בסיפור.
אבל כשבדקתי את האפשרות היה נדמה לי שעדיף להראות את זה באופן צנוע, שלא יגבה ליבו של החמור.
הציפור הקטנה מקבלת כנפיים ענקיות, כנפיים של חמור, אבל היא תסתדר.
את הבנייה של הבלוקים אתם יכולים לבדוק עם מהנדס בניין, תאמינו לי.
את הציור הזה אני אוהב במיוחד.
אל תחשבו שרק במקרה מרכז האיור נראה כמו עין. עשיתי את זה בכוונה.
את כל הספר הזה עשיתי רק כדי שאוכל לצייר חמור שמלמד ציפורים לעוף.
מבחינתי זה באמת השיא של הספר.
גם כאן בחרתי לפרוס את האיור על כפולת עמודים.
זהו, עם הכנפיים הציפורים נראות כמו ציפורים.
השקעתי הרבה בכל ציפור.
שימו לב לצל של החמור.
האמת שאם החמור מסוגל לקפוץ כל כך גבוה, אז הוא ממש לא זקוק לכנפיים. התלבטתי אם לצייר אותו באמצע הקפיצה והחלטתי שככה יהיה הכי מעניין.
נמאס לי לצייר את השמיים כל הזמן באותו צבע, אבל זה שהם הפכו מתכלת לצהוב רק מראה שעבר קצת זמן עד שהחמור ירד והתחיל לרוץ.
זה שהחמור מנצח כעת על המקהלה זה אומר שהוא הספיק להגיע לכל החיות עוד לפני שהציפורים הגיעו במעוף. זה נראה קצת מופרך. אבל עוד יותר מופרך איך שהחיות מפרגנות לציפורים. מעניין אם כל חיה מזהה את הכנפיים שלה.
פה החלטתי לא לצייר את השבלול, הצב והקיפוד.
לעומת זאת, הנה הם פה בקצה הדף הימני.
וכאן כבר ציירתי את החיות על ארבע. כי אם אין להן כנפיים אז הן סתם חיות.
שמתם לב שהקוף תמיד יושב על הגמל? ושמתם לב שהוא מחזיק דגל אדום? למה? – כי גם הוא אוהד הפועל תל-אביב.
הפעם השקעתי בגדר במקום בחומה. אל תטעו, זה לא קל לצייר גדר כזאת.
שימו לב לצב.
והציור האחרון הוא זה, שחברי דני קרמן טוען שהוא אמיץ מאוד.
*
כעת יצאתי מהנעליים של אבנר כץ וחזרתי להיות דני קרמן, אז לסיום, הנה ההקדשה שאבנר כתב לי בספר:
כמה דברים :
1-זה ספר פנטסטי, מנסה לחפש אותו בחנויות יד 2 וכבר השארתי את פרטי בכל האתרים הרלוונטיים. אני חייבת אותו.
2-אבנר כץ היה המורה שלי לאיור באוניברסיטת חיפה לפני המון שנים. הוא היה המורה הכי טוב שהיה לי בחיים, לא משנה לאיזה מקצוע. התרגילים שנתן אתגרו אותי והייתי מאוד נחושה להרשים אותו. לא עזר לי. הוא מייד זיהה את התרמית. הוא נתן מבט אחד ואמר: "יש לך את הראש אבל אין לך את הסבלנות והמחויבות לאמן את היד" -הוא צדק . זה לא הפריע לי להגיע לכל השיעורים ולחכות להסברים שלו על מאיירים שונים[ אז לא היה מחשב וגוגל ומקרן, הוא ממש הביא ספרים].באמת אהבתי אותו , הוא היה חכם ושנון ומצחיק ולטעמי אחד האמנים המוכשרים שהיו פה בארץ. גם התערוכה שהייתה לו במוזיאון ישראל לפני שנתיים [?] הייתה מצוינת, עם הדיוקנאות העצמיים היומיים שצייר במשך הרבה זמן כל יום.
3- אני רוצה עוד רשימות כאלה על ספרים מאוירים. לא רק כאלה שהכרת והיו חברים שלך, לא רק ישראלים. תת ז'אנר כזה בבלוג. תודה.
4- נזכרתי שוב שהחיים יכולים להיות יפים, אז תודה על זה.
תודה אפרת. אני מקבל את הצעתך ובהזדמנות אכתוב על עוד ספרים.