עמוד הבית - דני קרמן

סיפורי הדוד רמוס לא היו הצלחה גדולה בארץ, למרות שבאמריקה ובאירופה (בעיקר בארצות דוברות אנגלית) הם נחשבים עד היום לקלאסיקה מבוקשת

כל אמן שמצייר נושאים אנושיים יעיד כי כאשר הוא ניגש לעצב פרצוף, עולה מתח הריכוז שלו למדרגה הגבוהה ביותר.

הייתה לסטרן יכולת להמציא עלילות ברוח האגדות שמזכירה לי את אוסקר ויילד.

בשעה הזאת האישה אמורה להיות שרועה על ספה או על מיטה, לדבר בחינניות ולהיראות מצוין, או פשוט להיות שקטה כמו משהו להסתכל עליו.

לא ראיתי את עצמי קריקטוריסט פוליטי בעיתון יומי, אבל מילאתי תיקים שלמים בקריקטורות או מה שחשבתי שזה קריקטורות.

ספר אחד והמאיירת שאיירה אותו משכו את ליבי, וכאן אציג לכם אמנית חשובה ומעניינית שלא הכרתי עד כה

בגלל שאודטה ליוותה לפעמים את הבישולים, העצות והרעיונות שלה בסיפורים משעשעים, ניסיתי להכניס את רוח הדברים לאיורים.

ברוסיה הוא נחשב לאבי ספרות הפעוטות, אם תרצו – ה"לוין קיפניס" שלהם. מאחר שהוא היה יהודי, ואפילו קצת ציוני, יש המון תרגומים של עבודותיו לעברית.

ענייני גיל וגדילה, ודמויות קלאסיות שעוברות שינויים

מה שמבדיל את הסנאי מסתם עכבר זה הזנב. מי שאוהב לצייר זנבות, ימצא עניין רב באיור סנאים.