עמוד הבית - דני קרמן

החידה שמביא אוסקר ויילד לפתחו של המאייר היא גדולה. מה להבליט בדמותו של הענק?

כבר כשהייתי ילד למדתי מנחום גוטמן שדוב יכול להיות משהו חמוד או משהו מאיים

במקום לשתות הכנתי רישומים בהשראת הספר. כדי לאייר את הרישומים האלה שיבצתי ביניהם 12 קטעים מתוך הספר.

במילים פשוטות, כשהעניין מגיע לדגים, קל להמציא מציאות חדשה. הסיכוי שיהיה בסביבה איכתיולוג הוא קטן מאוד

בלי להיכנס לפירושים פסיכולוגיים או אפילו פילוסופיים, אני מודה שיש לי נטייה לאהוב ולהעריך אמנים שעבורם פרצוף זה לא רק עיניים, אף, פה ואוזניים.

היחס שלי לגמל דומה ליחס שלי לאחותו הג'ירפה. גם את הגמל הטבע כבר דאג לסגנן ולהגזים במידה ראויה.

ספרי ילדים בשחור-לבן. כאשר הייתי ילד ורוב הסרטים היו בשחור-לבן, למעשה גם העולם שמסביבנו היה די שחור-לבן..

הג'ירפה היא חיה כל כך מסוגננת מעצם בריאתה, שקשה לסגנן אותה ובוודאי קשה להגזים. זה מהדברים שאין בהם מקום להומור.

יש טוענים שדווקא בגלל זה היא לא זכתה למקום שלו היא ראויה בסיפור האמנות הישראלית

למה בכלל אני מתייחס לגדי בתור חיה? הרי כולה עז קטנה. למה למשל אני לא מתייחס ל"גור" או ל"גוזל" בנפרד?