עמוד הבית - דני קרמן

הקשר עם שני העורכים והאיור למוסף זכורים לי כאחת התקופות הנעימות והיצירתיות של חיי המקצועיים.

לא נוח לקרוא את הספרים הקטנים האלה, ולמרות שהמילים "ספרי כיס" מופיעות בכל הפרסומים, קשה להכניס אותם לכיס.

"פיקאסו אמר שאמנות היא שקר שמספר את האמת. ואולי הדבר הכי מרשים לגבי ספרים ישנים שעדיין נקראים הוא שיש בהם אמת – לא משנה כמה היא נסתרת".

השאלה "איך מציירים טיפשות?" היא רלוונטית היום יותר מתמיד. אבל בספרי הילדים מדובר בטיפשות נטו ולא בטיפשות פלוס רוע ושחיתות

אז מי שאוהב פסיכולוגיה בשקל ואירוניה פשטנית ישמח לשמוע כמה פרטים על הקריירה המקצועית שלי, שבצמתים שלה יש חידות רבות.

הרעיון לפוסט עלה לי כשהגעתי עם אפרים סידון למפגש עם ילדים בבית ספר, שם קיבלנו איורים שהילדים הכינו לעטיפת הספר הזה

ברשומה הזאת אני רוצה להזכיר ולזכור מתוך שפע הכותבים שאיירתי להם, 15 עיתונאים ועיתונאיות

בגלל הקשר של פוזי סימונדס לאחד מגדולי כותבי הנונסנס, הילרי בלוק, החלטתי להעלות שוב רשומה נשכחת ולהוסיף עליה תוספות

הנונסנס, בעיקר זה הבריטי, בנוי בעיקר על שני קצוות, מצד אחד טיפול מדעי ואקדמי במשהו מופרך, והצד שני הוא היפוכו של הראשון.

מי שמכיר את העניין הרב שאני מגלה במאיירים שמשנים טכניקה וסגנון, ועוסקים במה שאני מכנה "מעבדה", לא יופתע לדעת שפיליפ הופמן אהוב עליי במיוחד.