עמוד הבית - דני קרמן

למה אוהבים לכתוב על דרקונים ולאייר אותם, ומיהם המאיירים שהעזו להתחרות בארנסט שפארד?

באנתולוגיות ואוספים אני מוצא את עצמי מאייר ליצירות שכבר הפכו "קלאסיות" ויש להן איורים שהם חלק בלתי נפרד מטקסט.

מותו של גיל אלקבץ לפני ימים אחדים היכה את מכיריו ומעריציו בתדהמה. אני אתגעגע אליו מאוד.

היום הכול מעוצב. פעם היו מעצבים לנו כיסא – היום מעצבים לנו את "חוויית הישיבה"

"חמור הוא חכם הרבה יותר ממה שחושבים", אומרים אנשים שנדמה להם שהם חושבים יותר טוב משאר האנשים (שזה הרוב).

רק לעיתים רחוקות הסופרים מסכימים להוסיף לגיבורים בלוני דיבור.

אפילו אליי הגיעה השמועה שחולד וחפרפרת הם לא אותה חיה. אבל בשבילנו בני האדם, ובכלל זה המאיירים, מי שחי מתחת לאדמה והוא עיוור – הוא אותו יצור.

בני אדם נעשו כבר "גרוטסקיים" לפני סאליבנט, אבל הדרך שבה הוא הפך את החיות לגרוטסקיות קרבה אותן יותר להווי האנושי.

"בחור שעולה לבמה ומתחיל לדקלם שירים על כריסטופר רובין, לא עושה זאת מרצונו, הוא חסר ישע ועבד לנסיבות שאינן בשליטתו…"

גם את שלושת החזירונים שניסו לבנות בית למורת רוחו של הזאב, הפכו בסרט אנימציה ל"חתולים". כלומר שינו את המילים, אבל מה שראינו בסרט היו חזירים.